התחייבות הנתבעים 2 ו – 3 לתשלום עמלה לתובעת בעקבות יצירת הקשר העסקי ביניהם

 

בסעיף 7.2 לכתב התביעה טוענת התובעת כי הנתבעים 2 ו – 3 התחייבו לשלם לה סך של 30,000 דולר בתוספת מע"מ לאחר שהצליחה ליצור קשר עסקי ביניהם והמועד לתשלום הסכום הנ"ל נקבע בסמוך לאחר השלמת רכישת נכס המקרקעין.

 

בעת חקירתה מסרה התובעת גרסה שונה:

 

"ש. איפה כתב ההתחייבות המקורי שאת מספרת שקיים על אותם 30,000 דולר שמגיעים לך לטענתך?

ת. לא אמרתי שקיים כתב התחייבות.

ש. האם מדובר בהתחייבות בעל-פה ?

ת. כן. אני לא מכירה את עזרא מהיום. הוא לא מישהו מהרחוב וכו'.

ש. כמה זמן חלף מיום שנתנו לך התחייבות לתשלום 30,000 דולר ועד ליום שבו נכרת ההסכם נשוא כתב התביעה ?

ת. כמעט שנתיים וחצי, כי בהסכם המקורי דובר על 15,000 דולר כל אחד. הם אמרו שיקימו חברה ואת כספי אני אקבל מכספי החברה כשתוקם + מע"מ".

 

על פי גרסה מעודכנת זו התחייב כל אחד מהנתבעים 2 ו – 3 לשלם סך 15,000 דולר והמועד לתשלום נקבע בסמוך לאחר הקמת חברה ביוזמת הנתבעים 2 ו – 3, חברה אשר מכספה ישולם החוב.

 

בקשר למסכת האירועים אשר קדמה להסכם נשוא הדיון, מסרו הנתבעים 2 ו – 3 כי לאחר יצירת הקשר העסקי ביניהם ורכישת המגרש תמורת סכום בשקלים השווה ל – 213,000 דולר, דרשה התובעת מן הנתבעים סך בשקלים השווה ל – 20,000 דולר. הדרישה הוצגה לפני הנתבע 3 אשר הוא היה זה שפנה מלכתחילה אל התובעת בבקשה למצוא משקיע והנתבע 3 סרב לשלם סכום כה גבוה ולפיכך ערכה התובעת הסכם עליו חתם הנתבע 3 ולפיו ניתנה התחייבות כלפי התובעת לשלם לה דמי תיווך כנגד מכירת דירות בפרוייקט בתיווכה וסוכם כי בכל מקרה, וגם אם ימכרו דירות שלא בתיווכה של התובעת, תקבל התובעת ¾ אחוז מתמורת כל דירה שתימכר.

יש לציין כי הנתבע 3 חתם בזמנו על ההסכם על אף שעמדתו היא כי אין לו מעמד רשמי בחברה הנתבעת 1.

 

מוסיף וטוען הנתבע 3 כי התובעת ערכה ביוזמתה הסכם נוסף ותוך יצירת מצג שווא כלפי הנתבע 2 לפיו הסכים גם הנתבע 3 לתוכנו, החתימה את הנתבע 2 על הסכם זה במסגרתו התחייב הנתבע 2 לשלם לתובעת סך בשקלים השווה ל – 20,000 דולר תמורת יצירת הקשר העסקי. משנתבררה התרמית והנתבע 3 הטיח בפני התובעת כי בכוונתו להתלונן במשטרת ישראל, קרעה התובעת את שני ההסכמים והציגה בפני הנתבעים הסכם חדש ערוך ומוכן מראש לחתימה, הוא ההסכם נשוא הדיון.

הנתבע 3 מסביר כי הניח שהסכם זה לתשלום דמי תיווך מגבש את ההסכמות שבין הצדדים בעניין הסדר התיווך הנ"ל לפיו התמורה שתקבל התובעת עבור מכירת דירות בעזרת מתווכים אחרים, יהיה בשיעור ¾ אחוז מן התמורה המתקבלת.

 

הנתבע 3 מדגיש כי בכל נקודת זמן ברור היה שכלפיו אין מקום לכל דרישה כספית בגין יצירת הקשר העסקי בין הנתבעים.

 

הנתבע 2 אף הוא מאשר כי קדם להסכם נשוא הדיון, הסכם אחר בחתימתו לפיו התחייב לשלם לתובעת סך בשקלים השווה ל – 20,000 דולר. ובלשונו:

 

"חתמנו על ההסכם הזה כי היינו כבולים אחרי שהיא החתימה אותי במרמה על 20,000 דולר.

אתה אומר לי שההסכם הזה נועד רק לגייס כסף בגין חוב קיים שבעסקת תיווך ששידכה תמי ביני ובין ללוש וזה בא לשקף את החוב שלנו בגין העסקה הזו ואני משיב שההסכם הזה נחתם כהסכם פשרה כי בכל זאת עשתה משהו וקישרה ביננו וכו' ".

 

היוצא לענייננו הינו שכל הצדדים מאשרים כי קדם להסכם דנן, הסכם או הסכמות בעלי תוכן שונה, אם כי כל אחד מן הצדדים מוסר גרסה אחרת בקשר למערכת החוזית הקודמת.

 

בכל אופן אין תימוכין לגרסת התובעת לפיה התחייבו הנתבעים 2 ו – 3 בשלב כלשהו לשלם לה סך בשקלים השווה ל – 30,000 דולר תמורת יצירת הקשר העסקי ביניהם.

 

טוענת התובעת כי ראיה חזקה לגרסתה ניתן למצוא בניסוח ההסכם מיום 4.10.04 אשר על פיו אמורה היתה בכל מקרה לקבל דמי תיווך במועד נקוב בין אם נקשרו עסקאות בתיווכה בין אם לאו ובסעיף 12 להסכם הוסבר כי מדובר בתמורה "שסוכמה מראש".

על פי המחירון אשר קיבלה התובעת מן הנתבעים ערך הדירות, 1,786,000 דולר וחישוב דמי תיווך לפי 1.5% בצירוף מע"מ 30,942 דולר.

את נסיבות עריכת המחירון הסבירה התובעת בעת חקירתה:

 

"ש. אני מפנה אותך לטבלה נספח א' שצורף לתצהירך, מי הכין אותו?

ת. ללוש. אני ישבתי עם ללוש הוא נתן את המחירים. ללוש יעקב הכתיב את המחירון".

 

ולהלן:

 

"הטבלה הזו נערכה מיום שעשינו את ההסכם. ללוש הגיע למשרד ואמרתי לו שיתן לי מחירון. ישבנו ביחד וזה המחירון שניתן. נכתב דירת קרקע נמכרה, דירת קרקע 3.5 חדרים הוא ביקש שאכתוב 'נמכר' ".

 

בפועל מדובר היה במחירים שהיוו נקודת פתיחה למשא ומתן כפי שהסבירה התובעת:

 

"ש. האם את פעלת לפי המחירון ?

ת. כשאני הייתי מביאה לקוחות והוא היה מתפשר. המחיר היה משתנה.

ש. האם המחירון הזה השתנה ? האם קיבלת מחירון חליפי ?

ת. לא. הוא היה אומר אני מוכן להתפשר ככה וככה".

 

טענה זו, הנסמכת על המחירון לציבור, איננה עומדת במבחן. הרי התובעת עצמה מאשרת למעשה את טענת הנתבעים לפיה ברור היה שדמי התיווך אמורים להיות משולמים רק עבור אותן דירות המוצעות למכירה לציבור הרחב, להבדיל מאותן דירות אשר הוקצו לדיירים מוגנים ולשותפים נוספים בפרויקט. כך עולה מתשובת התובעת לשאלות ב"כ הנתבעים:

 

"ש. אני מפנה אותך לדירות 26, 1 ואומר לך שהדירות האלה אחת מהן ניתנה למשפ' פרטוש שרכשה עם הנתבעים את הקרקע והשניים האחרות ניתנו לדיירים מוגנים ואת לא היית מעורבת באף אחת מהעסקות.

ת. זה בכלל לא קשור לעסקה ביננו. זה לא קשור לתביעה שלי".

 

נוסח ההסכם אף נוקב בדמי תיווך בשיעור של 1.5% בצירוף מע"מ "מהסכום שיקבל צד א' מכל קונה בפרויקט" וזאת לצד ההתחייבות לשלם לתובעת דמי תיווך בשיעור של 1.5% + מע"מ משווי הנכסים אשר יחליט צד ב' להותיר ברשותו, אם אכן כך יהיה.

מכאן שגם אם נניח כי אכן שוחחו הצדדים בעת חתימת ההסכם בעניין המסגרת הכוללת של דמי התיווך האמורים להשתלם ממכירת הדירות, אין בנמצא ראיה לכך שהסכום שבו נקבו הצדדים הינו זה אותו דורשת התובעת.

ככל שניתן להעריך ולשער מתוך כלל הנתונים הנ"ל, הכף נוטה לכך שהסכום אשר עמד לנגד עיני הצדדים בעת חתימת ההסכם, היה סכום בשקלים השווה ל – 20,000 דולר וזאת על סמך עדות הנתבע 2 הנ"ל.

 

 

החוזה מיום 4.10.04 כתחליף להסכמים קודמים ותוקפו המחייב של ההסכם החדש

 

בסעיף 16 להסכם שבין הצדדים נרשם בזו הלשון:

 

"מוסכם בין הצדדים שכל הסכם שנחתם בין הצדדים לפני הסכם זה מבוטל ואין לאף צד זכות לתבוע מימושו".

 

נוסחו של סעיף זה מתיישב היטב עם הסברי הצדדים בקשר להסכמות קודמות שהושגו ביניהם ואשר הצדדים חפצו לבטלן ולהסדיר באופן שונה את המחלוקות שביניהם.

מטרת ההסכם החדש היתה לאזן בין האינטרסים של הצדדים. מחד - להקנות לתובעת זכות בעלת יתרונות כלכליים אשר יהוו את התמורה המגיעה לה עבור יצירת הקשר העסקי בין הצדדים בעבר ומאידך לאפשר לנתבעת 1 להנות מקבלת שירותי תיווך תמורתם ישולם המגיע לתובעת כנהוג וכמקובל במערכת יחסים שבין מתווך ללקוח.

הנתבעים הניחו, כך ניתן לשער, כי בהעניקם בלעדיות לתובעת לשיווק הפרויקט תשקיע התובעת מזמנה ומרצה כמתחייב ולכל הפחות חלק מן הדירות ימכרו כפרי השקעתה וגם בהנחה שחלק מן הדירות ימכרו שלא כתוצאה ממאמצי התובעת, הרי ממילא זכאית התובעת לשכר עבור תמורתה בעבר ויהא זה שכרה.

כפי שבואר לעיל, נראה לי שלנגד עיני הצדדים עמד הסך של 20,000 דולר אשר התחייב הנתבע 2 לשלם לתובעת במסגרת הסכם קודם, כמסגרת לסכום דמי התיווך אשר התובעת זכאית לו בסופו של יום ואולם המנגנון אשר נקבע לצורך גבייתו כלל פעולות נוספות אשר על התובעת לבצע לצורך שיווק הדירות בפרויקט בצד ההסכמה כי בסופה של תקופה תזכה התובעת למלוא יתרת השכר המגיעה לה, אף אם חלק מן הדירות ימכר שלא בתיווכה.

 

מכאן שיש לדחות את עמדת הנתבעים בכתב הגנתם לפיה העדר חתימת הנתבעת 1 מעיד על חוסר גמירות דעת להתקשר בהסכם. הרי הן הנתבע 2 והן הנתבע 3 מאשרים ומודים כי מדובר היה בהסכם אשר הצדדים התכוונו לקיימו. הנתבע 2 השיב בעת חקירתו:

 

"חתמנו על ההסכם הזה כי היינו כבולים אחרי שהיא החתימה אותי במרמה על 20,000 דולר.

אתה אומר לי שההסכם הזה נועד רק לגייס כסף בגין חוב קיים שמעסקת תיווך ששידכה תמי ביני ובין ללוש וזה בא לשקף את החוב שלנו בגין העסקה הזו ואני משיב שההסכם הזה נחתם כהסכם פשרה כי בכל זאת עשתה משהו וקישרה ביננו וכו'.

 

לשאלתך מדוע חתמתי על ההסכם עם תמי ואני משיב שבכל זאת היה מגיע לה משהו ממני. היא קישרה ביננו ומגיע לה. אני לא מתכחש שמגיע לי אבל לא בסכומים שהיא דורשת".

 

גם הנתבע 3 העיד ברוח זו:

 

"אתה מציג לי את ההסכם ושואל אם קראתי אותו לפני שחתמתי עליו ואני משיב שקראתי אותו בחפוז. היא שאלה אם על זה אני מוכן לחתום ואני חתמתי לה. ידעתי שזה תיווך בלעדיות ואני חתמתי לה וכו' ".

 

במסגרת ההסכם החדש קיבלה על עצמה התובעת הסדר לפיו בעלת דברה לעניין החוזה הינה הנתבעת 1 בלבד. העובדה שחותמתה של הנתבעת 1 איננה מתנוססת בשולי ההסכם אינה מעלה ואינה מורידה שהרי החתימה או החותמת אינן נצרכות לקיום ההסכם. כל הצדדים בהליך זה מסכימים כי ההסכם נחתם על מנת לעגן בכתובים התחייבות של הנתבעת 1 לשלם לתובעת את שכרה במסגרת המגיע לה על פי הוראות ההסכם אשר על פי תוכנו הינו הסכם לתשלום דמי תיווך עבור שיווק דירות בפרויקט שנמסר לתובעת כמתווכת בתנאי בלעדיות והטענה לחוסר גמירות דעת בחתימת ההסכם, אין לה בסיס.

 

 

 

התביעה האישית כנגד הנתבעים 2 ו – 3

 

התובעת לא הצליחה להניח תשתית עובדתית לטענתה כי מלכתחילה נחתם ההסכם נשוא הדיון בנסיבות של מרמה וכי הנתבעים 2 ו – 3 גמרו אומר מראש שלא לשלם את שכרה המגיע לה וכל כוונתם בעת חתימת ההסכם היתה לדחותה בקש לזמן עתידי כלשהו. כפי שהוסבר לעיל מגבש ההסכם שבין הצדדים הבנות אשר אמורות היו להקנות לכל אחד מן הצדדים תועלת נוספת על זו אשר קשורה היתה למערכת היחסים שבין הצדדים בעבר והתובעת מאשרת כי בתחילה קיבלה דמי תיווך לאחר מכירת אחת מן הדירות על אף שזו לא נמכרה בתיווכה היעיל. המחלוקת כפי שהיא משתקפת מן הנתונים המוצגים בתיק ביהמ"ש והעדויות אשר נשמעו נובעת בחלקה מקרע שחל בין הצדדים בעקבות עסקאות אחרות והליכים אחרים ולאחר חתימת ההסכם נשוא הדיון ובחלקה ממחלוקת לגיטימית בקשר לחלקה של התובעת בקידום שיווק הפרויקט והא בהא תליא. התובעת, בחתימתה על ההסכם, הצהירה כי אין לה עוד תביעות אישיות כנגד הנתבעים 2 ו – 3 או מי מהם ועל כן יש לבחון את המחלוקת אך ורק במסגרת כפי שהתגבשה בחוזה שבין הצדדים ולא מעבר לכך.

 

 

המחלוקת בשאלת קיום ההסכם או הפרתו ע"י מי מן הצדדים וההשלכות לעניין החיוב הכספי

 

התובעת הסבירה בסעיפים 10 ו – 11 לתצהיר במקום עדות ראשית, תצהיר אשר נחתם ב – 30.11.06:

 

"פרסמתי והנני ממשיכה לפרסם כיום באתר האינטרנט את הפרויקט על חשבוני.

למותר לציין כי השקעתי המון כספים וזמן בפרסום הפרויקט, בשילוט חוצות, בהפצת הפרויקט בעיתונים וכן השקעתי מרץ, ידע וזמן בעזרה ביצירת המפרטים הטכניים וקידומו של הפרויקט וכל זאת בעת שמלכתחילה לא הייתי צריכה לעשות דבר זה שנכפה עלי שכן הייתי אמורה לקבל את עמלת התיווך בסך של 30,000 דולר בגין רכישת הקרקע ועוד לפני כ – 4 שנים.

 

אני רואה בחומרה את התנהגותם של הנתבעים אשר קיבלו שירות נאמן ויעיל בביצוע עסקת המקור ובשיווק לאחר מכן, שיווק שבו השקעתי כספים רבים כולל בשילוט ובפרסום בעיתונות ואילו כעת מנסים הנתבעים לגזול את מטה לחמי. עותק מייצג של הפרסום צורף כנספח ה' לתצהירי זה".

 

ולהלן בסעיף 26 לתצהיר:

 

"ולבל ישכח מלב שאני היא זו שהוציאה כספים רבים על פרסום הפרויקט כדי למלא את חלקי בהסכם ביני ולבין הנתבעים וכי עד כה אני היחידה המקיימת את ההסכם אך חשוב מיותר לציין כי הסכם זה נכפה עלי, זאת בעוד שהייתי אמורה לקבל את הכספים המגיעים לי ובסך של 30,000 דולר לפני 4 שנים כאשר הייתי הגורם היעיל ברכישת המגרש". (ההדגשה במקור, א.ש.)

 

נספח ה' לתצהיר כולל 4 מסמכים. המסמך הראשון, ככל הנראה מתוך פרסום בעיתון מקומי כולל המחשה של מבנה האמור להיבנות בפרויקט ופרטי מידע מסוימים בקשר לדירות שיבנו בפרויקט והפניה אל משרדה של התובע. המסמך השני, אף הוא מעיתון מקומי, משקף הקצאת מקום בעמוד בעיתון לצורך פרסום נכסים אשר התובעת עוסקת בשיווקם ובין אלה משבצת ובה פרסום של: "פנטהאוז 230 מ"ר חדש חדש בבניין קלאסה, נוף רק לים, מעט דיירים". המסמך השלישי דומה למסמך השני אלא שבמסמך זה מפורסם הפרויקט 'בית הילה' במשבצת רחבה יותר כולל צילום של מבנה ומעליו הכיתוב: "פנטהאוז 5 חדרים, צמוד בריכת שחיה וגן טרופי", המסמך הרביעי דומה במהותו למסמך הראשון.

 

לתיק ביהמ"ש הוגשו מסמכים נוספים ע"י הצדדים בעניין פרסומים שנעשו:

המוצג ת/1 הינו שלט חוצות של הפרויקט 'בית הילה', המסמך נ/1 כולל פרסומי אינטרנט, המסמכים נ/2 ו – נ/3 דומים במהותם למסמכים אשר תוארו בנספח ה' לתצהיר במקום עדות ראשית.

 

בעת חקירתה, הוסיפה התובעת כי דאגה לשילוט ובו פרסום הפרויקט גם על הכביש הראשי המוביל לעיר נהריה ובכניסה לעיר וכן במקום מרכזי בסמוך לפרויקט וכי דאגה לפרסום הפרויקט בעיתונים מקומיים והעסיקה סוכנים אשר סיירו עם לקוחות פוטנציאליים באתר ובאופן כללי פעלה באופן נמרץ לשיווק הפרויקט.

 

התובעת התקשתה במתן תשובות לשאלות ספציפיות אשר נשאלה בנוגע לכל הנתונים הנ"ל. אשר לשילוט ברחוב הרצל 125 בנהריה, לא זכרה התובעת אם זה הוצב לפני חתימת ההסכם או לאחריו. בעניין הפרסומים בעיתונות המקומית, הסכימה התובעת כי הפרסומים אשר הציגה הם מעיתון מקומי אחד ומשני תאריכים 15.12.05 ו – 2.2.06 ואלה מתמקדים במכירת פנטהאוז ואין בהם פרסום בקשר לדירות בפרויקט למעט אזכורים כלליים כי קיימות כאלה עוד מתברר כי גם הפרסום הדליל הזה כלל נתונים שגויים. התובעת אף לא טרחה להציג אסמכתאות להוכחת טענותיה הכלליות בדבר ההוצאות המרובות עבור פרסום הפרויקט.

על אף שהתובעת מציינת כי הפרויקט פורסם אף באתר האינטרנט של המשרד הרי ככל שניתן לקבוע מן הנתונים המוצגים התמקד הפרסום בדירות הפנטהאוז ובדירת 4 חדרים נוספת ולא היה פרסום כולל של הנכסים בפרויקט, כל דירה לפי עניינה. לתובעת לא היה הסבר מספק לעניין זה (עמ' 9-8 לפרוטוקול הדיון מיום 1.7.07).

את אופן התנהלותה של התובעת בעניין זה יש לדעתי להבין על רקע הסכסוך האחר אשר פרץ בינה לבין הנתבע 3 ואשר בורר במסגרת ת.א. 929/03, 3901/03. אומנם התביעות ההדדיות בתיקים הללו הוגשו בשנת 2003 ואולם נראה כי ככל שהתקדמו ההליכים החריף הקרע בין הצדדים עד למתן פסק דין ב – 16.10.05.

 

בנסיבות אלה טוענים הנתבעים כי התובעת אינה זכאית לשכר כלשהו ולחילופין יש לחשב את שכרה לפי שיעור של ¾ אחוז + מע"מ משווי הדירות המיועדות למכירה בפרויקט שהרי זהו שיעור התמורה "בעסקת דוגמא" אשר התובעת מאשרת כי הוא השיעור המלא והנכון של התמורה המגיעה ואילו עמדת התובעת הינה שדי בפעולות אשר בוצעו על ידה לצורך שיווק הפרויקט, כדי לצאת ידי חובת כל אשר קיבלה על עצמה בהתחשב בכך שמדובר ב"מיחזור" של חוב קיים שהוא כשלעצמו איננו שנוי במחלוקת.

במחלוקת זו שבין הצדדים אני בדעה כי על אף שהתובעת לא עמדה במלוא חובותיה כלפי הנתבעת 1 עדיין זכאית היא לחלק מהתמורה החוזית.

אומנם תיקון תשס"ד לחוק המתווכים בעניין חובות מתווך הזוכה לחוזה בלעדיות, טרם נכנס לתוקפו בעת כריתת ההסכם דנן בין הצדדים ותקנות המתווכים במקרקעין (פעולות שיווק) תשס"ה 2004 טרם פורסמו ואולם ראוי לבחון את פעולות התובעת על רקע הוראות התיקון לחוק והתקנות הנ"ל וזאת בהתחשב בכך שהחוזה נשוא הדיון נכרת ב'תקופת התפר' ותקופת ביצועו לאחר תחולת התיקון לחוק והתקנות. ניכר מאופן העלאת טיעוני התובעת כי ההוראות החדשות היו לנגד עיניה והנחו אותה בפעולותיה ובהתאמה מציינת התובעת כי קיימה חובותיה כמתווכת בכך שהציבה שילוט בולט בקרבת הנכס ובמקומות נוספים בעיר נהריה ובסביבתה, פרסמה באתר האינטרנט של משרדה את הפרויקט ודאגה לפרסום בעיתונות מקומית.

יש תימוכין במידה מספקת לגרסת התובעת בקשר לשילוט בולט במספר מקומות בעיר נהריה, כולל באתר הבניה, ואין חולק כי לכל הפחות דירות הפנטהאוז ודירת 4 חד' נוספת פורסמו באתר האינטרנט של התובעת בצירוף איור של הפרויקט הידוע כ'בית הילה' ובצירוף כיתוב כללי בקשר לפרויקט. במובן זה ולמצער לגבי עצם קיומו של הפרויקט וחלק מן הנכסים שבו עמדה התובעת בדרישות המינימום גם על פי התקנות הנ"ל. אין להתעלם מהיותו של ההסכם פרי מו"מ ל'מחזור' חוב קיים, גם אם היקפו שנוי במחלוקת ומתוכנו המהווה ביטוי לרקע זה ואשר על פיו נמסר לתובעת שיקול דעת בלעדי בקשר לאופן הפרסום בעיתונות ונקבע כי התמורה אשר סוכמה מראש תשולם לתובעת בתוך פרק זמן נקוב גם אם לא ימכרו הדירות.

ערכם של הנכסים אשר פורסמו לציבור ע"י התובעת לא היה פחות בתקופה הרלוונטית מסך של 690,000 דולר כשוויים בשקלים ומכאן שהתמורה המגיעה לתובעת עפ"י ההסכם איננה פחותה מסך בשקלים השווה ל – 10,350 דולר, נכון ליום הגשת התביעה.

סכום זה משקף לדעתי את המגיע לתובעת בהתחשב באופן ביצוע ההסכם באופן חלקי מצידה ומאידך מביא הוא בחשבון את הכרת הנתבעים בקיומו של חוב כלפי התובעת אשר הביאה ליצירת הקשר העסקי שתוצאתו הקמת הפרויקט וניסוח ההסכם כפי שנוסח.

 

אין לדעתי נפקות לטענת הנתבעים בדבר ניתוק מערכת היחסים ביניהם בעקבות מתן פסק הדין בהליכים האחרים. יש לציין כי הביקורת אשר מטיחים הנתבעים בתובעת בעקבות מתן פסק הדין הנ"ל, יפה גם ככל שנוגעים הדברים להתנהלותו של הנתבע 3 באותו עניין וגם הלה אינו זכאי לרחוץ בנקיון כפיו. מכל מקום אין לקבל טענת הנתבעים או מי מהם לפיה התובעת אינה זכאית לתמורה כלשהי מכח ההסכם נשוא הדיון ועל סמך הממצאים בפסק הדין הנ"ל, כאשר ההתקשרות שבין הצדדים נעשתה מלכתחילה בנסיבות של סכסוך קשה וההסכם בוצע מבחינת התובעת ולו באופן חלקי.

 

מנוסח תצהירי הנתבעים 2 ו – 3 ניתן להסיק כי בשלב מוקדם למדי הבחינו בחוסר המעש של התובעת ופנו לעזרת מתווכים אחרים כפי שרשמו בתצהיריהם בנוסח זהה:

 

"מיום חתימת ההסכם אל מול מר דוגמא הילל ועד יום 12.1.06 (תקופה העולה על שנה ו – 3 חודשים) המועד בו מצאה התובעת לנכון לשלוח מכתב אל הנתבע 2 – נספח ו' לתצהירה, לא עשתה הנ"ל דבר ואף לא היתה מצויה בקשר כלשהו עמי ו/או עם הנתבעת 1 כמצופה ממי אשר נטל על עצמו האחריות והחובה לטפל בשיווק ומכירת יחידות דיור בבלעדיות וכו'.

 

פנייתה של התובעת מיום 12.1.06 אל הנתבע 2 נתקבלה בהפתעה מוחלטת שכן לכל היה ברור כי הנ"ל חדלה לפעול בפרויקט וכי הנ"ל זנחה באופן מוחלט את שיווק הפרויקט וכו'.

 

התובעת לא עשתה דבר לשם גיוס לקוחות וכו'. כלל המכירות בפרויקט נעשו באופן ישיר על ידי ו/או על ידי נתבע 2 ובהזדמנות אחת על ידי תיווך רימקס נהריה אליהם נאלצנו לפנות מאחר והתובעת לא תפקדה כלל וזנחה הפרויקט".

 

למרות זאת לא נמסרה לתובעת הודעת ביטול של ההסכם בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א 1970 ונראה כי יש לתלות את הסיבה לכך בהכרת הנתבעים שאין מקום להודעת ביטול גורפת של ההסכם על רקע נסיבותיו המיוחדות כמפורט.

התובעת היתה זכאית איפה לדרוש מן הנתבעת 1 את התמורה היחסית המגיעה לה ביום הגשת התביעה, גם אם טרם הגיע המועד החוזי לתשלום, בהתחשב בהודעת הנתבעים בתשובה לפנייתה, כי אין הם מכירים כלל בזכותה לתשלום.

 

טענת הנתבעים לפיה גרמה התובעת בהתנהלותה לנזקים כבדים עקב התמשכות ההליכים בקשר לשיווק הנכסים בפרוייקט, איננה מגובה בראיות וקשה לקבלה לנוכח הצהרת הנתבעים בדבר פנייתם לאפיקי תיווך אחרים משנוכחו בחוסר המעש מצד התובעת.

 

 

טענת הקיזוז של הנתבע 3

 

משבאתי לכלל מסקנה כי אין בסיס לתביעת התובעת המופנית אישית כלפי הנתבעים 2 ו/או 3 וכי הצדדים להסכם העומד לדיון הינם התובעת מצד אחד והנתבעת 1 מצד שני, אין עוד צורך לדון בטענת הקיזוז הסתמית והכללית אשר מעלה הנתבע 3, היה ותתקבל טענת התובעת האישית כנגדו.

 

 

סוף דבר

 

התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת בחלקה.

 

התביעה כנגד הנתבעים 2 ו - 3, נדחית ללא צו להוצאות.

 

אני מחייב הנתבעת 1 לשלם לתובעת סך 48,334 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 10.4.06 ועד ליום התשלום בפועל וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

 

 

המזכירות תשלח העתק לצדדים.

 

5129371

54678313

 

ניתן היום, י"ד ב אדר א, תשס"ח (20 בפברואר 2008), בהעדר.

 

5129371

54678313

א. שחורי 54678313-1092/06

 

 

                                                                               

 

אליעזר שחורי, שופט

 

קלדנית: אורנה ק.

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה