גולשים יקרים!!!
על מנת להעניק לכם מידע כללי  העשוי לשרת אתכם ריכזנו עבורכם ממקורות שונים פסקי דין  מאמרים כתבות ועוד....
לגולשים באתר זה לא תהיינה כל טענות ומענות מכל סוג וצורה שהיא כנגד האתר מנהליו ועובדיו.
האינפורמציה שמפורסמת כאן פורסמה ברבים וכן באינטרנט והיא אינה מהווה כל תחליף לייעוץ משפטי.  

 

 

 

 

פסק דין זה שייך לפסקי דין מתווכים ללא רשיון

פרסום פסק הדין באתר : 24/02/2014

תאריך פסק הדין : 27/06/2013

בפני כב' השופט : 1.אהרון שדה

התובעת: 1.זיאד מזאווי

                      -נגד-

הנתבע:   1.נאסר נסראללה

                     -נגד-

              2.דוד ציון[מתווך צד ג']

              

 

פסק דין

 

בפני תביעה כספית לתשלום סך 28,820 ₪ המהווה לטענת התובע את חובו של הנתבע כלפיו בגין שירותי תיווך מקרקעין שנתן לו.התובע הוא מתווך נדל"ן בעל רישיון והנתבע עו"ד ולהם היכרות מוקדמת גם על רקע עסקי שאיננו קשור לנושא התביעה שבפני.לטענת התובע, פנה אליו הנתבע בשנת 2010 ע"מ שיסייע לו למצוא דירה בחיפה, ביום 22.6.11 אותרה דירה מתאימה בשד' הציונות 27,הנתבע חתם על הסכם תיווך במסגרתו התחייב לשלם 2% +מע"מ, הדירה הוצגה ולמרות שהתובע לטענתו סייע במו"מ לא נכרתה עסקה.לאחר מכן איתר התובע לטענתו דירה אחרת ברחוב הצלבנים 32 בחיפה, דירה זו קיבל לצורך שיתוף פעולה ממתווך אחר בשם רפי ביהם (צד ג' מספר 1) , דירה זו הוצגה ללקוח מעוניין בשם מר קוסייני שהיה מוכן לרכוש אותה במיליון ₪ ואח"כ הוצגה גם לנתבע .לאחר שלטענת התובע התלהב הנתבע מהדירה, חזר התובע למשרדו, הוסיף את הדירה להזמנת התיווך שנחתמה לעניין הדירה בשד' הציונות ובשל יחסי האמון וההיכרות, לא החתים את הנתבע על ההסכם פעם נוספת.התובע טוען שסוכם עם מר רפי ביהם שדמי תיווך מהמוכר ישולמו למר ביהם ודמי תיווך מהקונה שיביא, ישולמו לתובע. בעת הביקור בדירה שהה מר ביהם בחו"ל ועם חזרתו פנה אליו התובע על מנת לקדם את העסקה מול הנתבע ואז התברר לו ממר ביהם שהנתבע הוצג כלקוח ע"י מתווך אחר .

נערכה פגישה, הוצע לתובע סכום נמוך, הוא לא הסכים וביום 7.9.11 נחתם הסכם בין הנתבע לבעלי הזכויות בדירה ברחוב הצלבנים ומכאן התביעה.לגרסת הנתבע, אכן נחתם הסכם ביחס לדירה "הראשונה" בשד' הציונות, לאחר הביקור לא הוצעה לו ע"י התובע שום דירה נוספת זאת במשך כחודשיים ורק ביום 11.8.11 הודיע לו התובע כי הוא מבקש להציג את הדירה ברחוב הצלבנים, השניים נפגשו למחרת ואז הודיע לו התובע כי איננו יכול להציג לו את הדירה שכן המתווך הראשי איננו בארץ, הסיור הסתכם ברחבת הכניסה לבניין כאשר מעבר לכך לא נמסרו לו שום פרטים מזהים לגבי הדירה הספציפית.כעבור 5 ימים נמסר לנתבע מפי חבר כי ברחוב הצלבנים יש דירה למכירה בה מטפל מתווך בשם דוד ציון (צד ג' מספר 2) , הנתבע פנה למר ציון, חתם על הסכם תיווך ורק אז נודע לו שמדובר בדירה המצויה ברחוב הצלבנים 32,הנתבע חשד שמדובר באותה דירה והודיע למר ציון על כך שביקר בבניין עם התובע. מר ציון הודיעו כי על פי החוק על המתווך להיות הגורם היעיל בהתקשרות ומצדו יפעל בזריזות ובחריצות. מר ציון הראה את הדירה, תיווך ופעל וביום 7.9.11 נחתם הסכם.הנתבע מאשר שהציע לתובע סכום נמוך אך זאת רק בשל היכרותם. הנתבע טוען כי אין מצדו התחייבות בכתב לתשלום דמי תיווך בגין הדירה וכי התובע לא היה הגורם היעיל בהתקשרות.הנתבע מדגיש כי הוא לא התחמק מתשלום דמי תיווך ולראיה שילם למר ציון את מלוא שכרו המוסכם ואם לתובע טענות כלפי מר ביהם או מר ציון אין הדבר מעיד על חבותו בתביעה זו.כנגד מר ביהם ומר ציון הוגשה הודעת צד ג' כאשר כנגד מר ציון נתבעה גם השבת שכר הטרחה ששולם לו וזאת משום שנטען כנגדו שאיננו מתווך מורשה ושאיננו מחזיק ברישיון תיווך תקף.מר ביהם מדגיש כי בעלי הדירה ברחוב הצלבנים פנו אליו למצוא קונה, מר ביהם מצדו פנה לשלושה מתווכים אחרים על מנע לזרז מציאת קונה וביניהם גם התובע ומר ציון תוך שהוא מדגיש בפניהם שכל הקודם זוכה ואין התחייבות מיוחדת כלפי מי ממתווכי המשנה. בעדותו ציין כי לא מסר למתווכים את שמות חבריהם "המתחרים" על הדירה אך ציין בפניהם שיש כאלו.

 

גם בעלי הדירה היו מודעים לכך ונערכה היכרות מוקדמת תוך שסוכם עימם שגם מתווכי המשנה יהיו רשאים להציג את הדירה בתיאום עימם מה גם שביחס לתובע התברר שהוא ובעל הדירה מכירים עוד קודם לכן.מר ביהם הכחיש את הטענה שאסר על התובע להראות את הדירה עד חזרתו לארץ.מר ביהם טוען שלאחר שחזר מחו"ל מסר לו התובע שיש קונה המתעניין בדירה זאת לאחר שגם מר ציון מסר לו קודם לכן על קיומו של קונה פוטנציאלי, מר ביהם לא התעניין בזהות הקונים ומסר לתובע שאם הקונה של מר ציון לא ירכוש את הדירה אזי יפנה אליו על מנת לקדם עסקה מול הקונה שלו. בחקירתו אישר שהתובע הודיע לו על קיומו של קונה עוד לפני שהתקיימה פגישה לצורך מו"מ בין הנתבע לבעלי הדירה.גם מר ביהם אישר כי אכן הוצע לתובע סכום נמוך וזאת לפנים משורת ונוכח ההיכרות בין הצדדים ודאגה לתובע שלא היה באותם ימים בקו הבריאות.על מנת שלא להאריך, חוזר מר ציון על אותה גרסה שניתנה ע"י מר ביהם והוא מדגיש כי שאל את הנתבע האם חתם למתווך אחר על הדירה ונענה שלא, הוא שאל האם הדירה הוצגה לנתבע ונענה שלא, הוא שאל למחיר הדירה שהוצעה ונענה שמדובר במיליון ושלוש מאות אלף והיות ולו היה מנדט למכירת הדירה במיליון ₪ בלבד, הסיק שלא מדובר באותה דירה.

 

מר ציון הודה בחקירתו הנגדית כי לא שילם את אגרת רישיון התיווך מזה שנים.הצדדים סיכמו ופסק הדין ינומק באופן תמציתי וברוח תקנה 214ט"ז וגם בשים לב לערכו הנמוך של התיק והזמן הרב שהוקדש כבר לניהולו.הכלל הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה, המשמעות היא כי על התובע להוכיח את תביעתו ולהוכיח את חבות הנתבע כלפיו (ונטל דומה מוטל על הנתבע ביחס לצדדי ג').חוק המתווכים במקרקעין קובע את זכאותו של מתווך לקבלת דמי תיווך.חוק המתווכים קובע באופן מפורש את תנאי הזכאות לדמי תיווך והם :היות המתווך בעל רישיון בתוקף בעת ביצוע העסקה.החתמת הלקוח על הזמנה מפורטת לביצוע פעולת תיווך במקרקעיןהיות המתווך הגורם היעיל שהביא להתקשרות הצדדים.התנאים הינם תנאים מצטברים.אין חולק כי התובע היה בעל רישיון בתוקף בזמנים הרלבנטיים.יחד עם זאת, הנתבע לא הוחתם (מעולם) על הזמנת תיווך ביחס לדירה נשוא תביעה זו.התובע הצדיק את העניין בכך שבינו ולבין הנתבע שררו יחסי אמון וכי הגיע לפגישה היישר מביתו וללא פנקס ההזמנות.גם אם הדבר נכון (והדבר לא הוכח) הרי שאין הוא מרפה את הפגם. הסכם בעל פה הוא הסכם לכל דבר ברם כשמדובר בהסכם למתן שירותי תיווך המחוקק איננו מסתפק בהסכם בעל פה וקובע כי הזכאות לשכר טרחה תלויה בקיומו של הסכם בכתב, ולא סתם הסכם בכתב אלא הסכם מפורט, ערוך על פי התקנות הרלבנטיות ואשר עליו חתום הלקוח.למרות האמון ששרר בין הצדדים ראה לנכון התובע להחתים את הנתבע על הזמנת שירותי תיווך ביחס לדירה בשד' הציונות, הצדדים גם לא זרים זה לזה ולא רק זאת אלא שהיו שכנים וקשורים גם בקשר עסקי ולכן גם אם נכונה הטענה שהתובע נפגש עם הנתבע כשפנקס ההזמנות איננו ברשותו, לא ברור מדוע לא הוחתם הנתבע מאוחר יותר באותו היום או למחרת או בכלל?איך בדיוק מסתדרת התנהלות התובע עם הוראות הדין כשהוא חוזר למשרדו ומוסיף דירה על הזמנה קודמת בת חודשיים מבלי להחתים שוב את הנתבע ?למעשה, מחדל זה הביא בין היתר לכך שהתובע איבד את הנתבע כלקוח שכן הוכח בפני שהנתבע נשאל ע"י מר מר ציון אם חתם למתווך אחר על הדירה וענה שלא (ובצדק שכן לא חתם ואיש לא הודיע לו שהוא "הוחתם" ללא ידיעתו), עניין זה יצר לגיטימציה להמשך עבודתו של מר ציון מול הנתבע ובקשר לדירה.גם לא מדובר בסתם פרט שהושמט או נשכח כפי שמנסה לצייר התובע בסיכומיו.למעשה די בכך כדי לקבוע שהתובע איננו זכאי לדמי תיווך.אך המצב בעייתי עוד יותר, גם אם אניח ש"יש" הסכם תיווך, השוק הוא שוק חופשי, מר ביהם העיד שבין מתווכי המשנה הייתה "תחרות" מודעת להביא ראשונים את הלקוח, המחוקק דורש שהמתווך יהיה הגורם היעיל שהביא להתקשרות. מה בדיוק עשה התובע כדי להיות גורם יעיל בהתקשרות? התשובה היא שום דבר.הוכח בפני שבעלי הדירה היו מודעים לקיומם של "מתווכי משנה", לא הוכח בפני שהוטל איסור על הצגת הדירה עד שובו של מר ביהם לארץ ו לא הוכח בפני שלנתבע נאמר בדיוק איזו דירה עומדת למכירה, מה מספרה, באיזה קומה מצויה, מה שם הבעלים וכיו"ב (וזה בדיוק המצב שרצה המחוקק למנוע עת קבע חובה בדבר החתמת לקוח על הזמנה מפורטת כדבעי).אמת, התובע והנתבע הגיעו לרחבת הבניין, התרשמו מהסביבה והנוף אבל מה בין זה ולבין היות התובע הגורם היעיל? שום דבר.

 

אולי טעה התובע בהבנת מר ביהם? אולי הוטעה? כך או אחרת הדבר איננו רלבנטי שכן בפועל הוא לא היה הגורם הרלבנטי, הוא לא הציג את הדירה הספציפית לנתבע, הוא לא מסר שום פרט ספציפי ומזהה על הדירה, הוא לא יצר קשר בין הנתבע לבעלי הדירה, הוא לא נכח בשום פגישה בשלב המו"מ ומשכך לא ברור מדוע הוא תובע את הנתבע לתשלום דמי תיווך.הרי הוכח כי מי שפעל והיה הגורם היעיל שהביא להתקשרות היה דווקא מר דוד ציון ולא הוכח כי מדובר היה בקנוניה לעקיפת זכות התובע לדמי תיווך.יובהר, אין ולא היה שום אינטרס לנתבע לסכל ולעקוף את התובע בפנייתו למר דוד ציון. מדוע "ירמה" או ינהג בחוסר תום לב מול חברו או מכרו או שכנו ויעדיף לשלם למתווך אחר שאותו איננו מכיר?מעבר לכך, לא הוכח שמר דוד ציון ידע על זהותו של התובע כמתווך נוסף המנסה למכור את הדירה ולא הוכח כי נרקמה קנוניה בינו ולבין הנתבע במטרה לעקוף את התובע .למעשה גם לא היה צורך בקנוניה שכן לא היה מה לעקוף. כשמתווך (מר דוד ציון) מגיע עם לקוח לבניין והלקוח אומר לו כי לא הוחתם על שום הזמנת תיווך ביחס לדירה בבניין ואומר גם שלא ראה שום דירה בבניין ולא פגש שום בעל דירה בבניין אזי אין מניעה שהוא יציג לו דירה הנמצאת במאגר הדירות שלו ויחתים את הלקוח על הזמנת דמי תיווך. יש להפריד בין קנוניה והתנהגות בחוסר תום לב שנועדה לשלול זכותו של אחר ולבין תחרות בריאה בשוק חופשי בו מי שקודם, מתאמץ ומקצועי גם זוכה.ולאחר כל זאת יש להזכיר שוב, התביעה הוגשה כנגד הנתבע בלבד. לא רק שהנתבע שילם דמי תיווך בגין הדירה לגורם היעיל אלא שלא הוכח כי הנתבע פעל לעקיפתו של התובע, לא הוכחו שהיו לו סיבה ומניע לעקוף את התובע-שכנו וחברו לעסקים ולא התמלאו התנאים שבחוק ובדין לחיובו כלפי התובע.משכך דין התביעה להידחות.אשר להודעת צד ג'. הנתבע אינו חולק על כך שמר דוד ציון היה הגורם היעיל להתקשרות וכי פעל במסירות ובמקצועיות ואין גם חולק כי הנתבע הוחתם ע"י מר דוד ציון על הזמנת תיווך ביחס לדירה.אלא שבדיון התברר במאזן ההסתברות הנדרש כי מר דוד ציון איננו ולא היה בעל רישיון תיווך תקף, לא בעבר, לא בהווה ולא במועד הרלבנטי לתביעה בפרט.מר דוד ציון עבר בשעתו את הבחינה , הוא לא שילם את האגרה החד פעמית בעד רישיון ראשון (מוצג ג/1) ולמעשה לא המשיך את ההליך לקבלת רישיון זאת על פי מכתבה של ר שמת המתווכים במשרד המשפטים(מוצג ג/2) .ב"כ הנתבע פנה שוב בדוא"ל לרשמת המתווכים בשאלה האם למר דוד ציון היה רישיון תיווך בר תוקף בזמן הרלבנטי ונענה שמר ציון לא הופיע בפנקס המתווכים ולכן איננו מורשה לתיווך.על רקע זה לא ברור מדוע מר ציון דואג להדגיש בטופס הזמנות התיווך שלו שהוא "מורשה משרד המשפטים" שכן מורשה הוא בעל רישיון ומר ציון איננו לא מורשה ולא בעל רישיון.

 

עוד פחות ברורה היא הסיבה לכך שהוא ביודעין איננו משלם את האגרות. כמתווך שטען בעדותו שביצע מאות עסקאות כאשר כל עסקה מכניסה בין אלפי לעשרות אלפי ₪ כדמי תיווך, הרי שרק מר ציון יכול להסביר מה מנע ממנו לשלם "כמה גרושים" כך ממש, בגין האגרה.הניסיון לטעון בעדותו (בחקירה החוזרת לשאלת בא כוחו ) שכתובתו איננה מעודכנת מאז שנת 1975 נראית תמוהה במקרה הטוב וכבושה עד מאד במקרה המסתבר יותר.כמדומני שבשנת 1975 טרם הוקמה שכונת רמת אלמוגי ולא היה קיים רחוב הסחלב (הכתובת המופיעה במוצג ג/1 ) , זאת ועוד, מר ציון עוסק בתיווך משנת 1995 ועבר את הבחינות לטענתו בשנת 1999 והנה ולמרות זאת הוא עדיין מדפיס כיום הזמנות תיווך וחשבוניות עם כתובת שהפכה לטענתו ללא רלבנטית הרבה לפני שהפך למתווך שכן מעיון בהזמנת התיווך עליה הוחתם הנתבע עולה כי רשומה הכתובת ברחוב הסחלב כמו מוצג ג/1 .יש להניח כי כאשר נרשם מר ציון לבחינה מסר דווקא כתובת מעודכנת ולכן כל הניסיון לתלות בכתובת את הסיבה לאי תשלום האגרה איננו מתקבל.המסקנה פשוטה, מר דוד ציון אולי מכיר את מלאכת התיווך ואולי גם עושה מלאכתו נאמנה אבל הוא איננו בעל רישיון תיווך תקף ולכן בהתאם להוראת החוק, איננו זכאי לקבל דמי תיווך.ההתפלפלות המשפטית בסיכומי צד ג' איננה משנה מהמהות. מוצג ג/2 קובע במפורש שמר ציון אומנם עבר בחינה בשנת 1998 :"..אך לא המשיך את ההליך לקבלת רישיון".משכך, גם הגורם המוסמך על ביצוע החוק במשרד המשפטים איננו רואה במעבר הבחינה משום "רישיון".למותר לציין שמר ציון לא הציג שום "רישיון" לעסוק בתיווך, לא כזה שהיה בתוקף, לא כזה שפג תוקפו ולא בכלל.מר ציון לא השלים מעולם את קבלת הרישיון ורישומו בפנקס המתווכים.מהפן המשפטי (והראייתי) לא הוכח כי מר ציון היה אי פעם בעל רישיון לעסוק בתיווך.אם אין לו רישיון ומעולם לא השלים את קבלת הרישיון אזי אין משמעות לשאלה שמנסה מר ציון לעורר בסיכומיו קרי האם יש להבחין בין מי שאין לו רישיון ולבין מי שיש לו רישיון אבל הוא איננו מורשה לעסוק בתיווך שאלה שיכולה להיות רלבנטית למי שהציג רישיון שהיה בזמן מן הזמנים תקף ואח"כ פג תוקפו מסיבה כלשהי.אלא שמהפן האופרטיבי אין משמעות בהליך זה לקביעות הנ"ל.כנגד מר ציון הוגשה הודעת צד ג במסגרתה נטען כי לא היה בעל רישיון.אלא שההליך של הודעת צד ג', הגם שהוא הליך בעל אופי עצמאי, הוא מהווה תביעה על תנאי קרי אם הנתבע המודיע לא יהיה חייב כלפי התובע אזי יהיה הצד השלישי פטור מלשפותו. חיובו של צד ג' יכול להיעשות רק אם זכה התובע בתביעתו ולא כך המצב בהליך שלפני.הוראה זו מופיעה גם בהזמנה לדין בהודעת צד ג', זכתה להכרה בפסיקה ואין אולי אלא להפנות לספרו של המלומד א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" מהדורה שביעית עמ' 334.משכך דין הודעות צד ג' להידחות.אשר לשאלת ההוצאות, העניין מצוי בשיקול דעת בית המשפט, אשר להליך העיקרי, גם הנתבע וגם מר ביהם היו סבורים שראוי לפצות את התובע ולו לפנים משורת הדין בגין כך ש"פיספס" את העסקה, מהפן הסובייקטיבי נראה שהתובע מאמין בזכותו לקבלת שכר טרחה ובנסיבות לא ראית מקום לחייבו בהוצאות, די בתוצאות.אשר להודעות צד ג', מר ביהם בחר להתקשר עם מתווך משנה שאין לו רישיון (או שאיננו מורשה לעסוק בתיווך), מר ציון עסק בתיווך ללא רישיון (או כשאיננו מורשה לעסוק בתיווך) ולכן לא ראיתי מקום לחייב את הנתבע בתשלום הוצאותיהם.אשר על כן נדחית התביעה ונדחות ההודעות לצד ג' וכל צד יישא בהוצאותיו.ניתן היום, ד' אייר תשע"ג, 14 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.

התרשל בנסיבות עניינינו, בהתנהלותו כב"כ התובע.

השאילתות ממשרד הפנים

בנסיבותינו, אין חולק שביום 6.7.10, לאחר שיחת טלפון בין התובע לעו"ד שלמה, פקסס האחרון לתובע שתי שאילתות. הראשונה - מיום 1.6.10, העלתה שבעל ת"ז שהוצגה ע"י המוכר במעמד החתימה, הינו מר דניאל קלינסקי וכאמור, בדיעבד התבררה להיות מזויפת. השנייה - מיום 6.7.10, העלתה שדניאל קלינסקי נפטר ב-2003 (ס' 26 לתצהיר עו"ד שלמה).

ייפוי כוחו של הרוש להוצאת השאילתא הראשונה

התנהלות בעייתית לכאורה של עו"ד שלמה בעניין זה, קמה בראש ובראשונה, עת ייפה את כוחו של הרוש להוציא בעבורו את השאילתא הראשונה ממשרד הפנים (מוצג 6 למוצגי עו"ד שלמה, ס' 8 סיפא לתצהירו). זאת כשהרוש, לא רק שאינו עובד במשרדו של האחרון ואינו חב בחובת נאמנות כלפיו או כלפי התובע, אלא שהיה אף בעצמו, לקוח של עו"ד שלמה, שטיפל עבורו במגוון עניינים משפטיים כפי שיפורט.

ראשית, עו"ד שלמה הודה, שייצג לקוח אחר שלו כנגד הרוש, בהליכי הוצל"פ וגבה את הכספים מהרוש (עמ' 69, ש' 24-21). עוד הודה בחקירתו שטיפל עבור הרוש בהסכם ממון שלו ושל אשתו וכי " יכול להיות" שהדבר אירע לפני העסקה עם בלפור (עמ' 84, ש' 4-1). סבורני שסביר יותר להניח כי הטיפול אכן היה לפני חתימת התובע על החוזה, משטען עו"ד שלמה שאינו יכול להציג את ההסכם, משום שלאחר גילוי התרמית, העביר את כל המסמכים הרלבנטיים ממשרדו להרוש (ש' 7-5), כמו גם נוכח עדותו החמקנית של עו"ד שלמה בנק' זו.

שנית, עו"ד שלמה אף טיפל עבור הרוש בהליכי פש"ר, אך לא זכר האם הדבר אירע בטרם החתימה על החוזה עם התובע (עמ' 84, ש' 11-8). גם במקרה זה, לא יכול היה עו"ד שלמה לכאורה לאתר את הניירת, למרות שהודה כי: "במחשב יש אולי טיוטות ואולי גם מסמכים אותנטיים" (ש' 16-12). עניין זה אף הוא פועל לחובת עו"ד שלמה, נוכח תשובתו החמקמקה לעיל ומשהודה שיתכן והיה ניתן להביא ראיות בעניין זה ומשלא עשה כן, בהעדר כל הסבר המניח את הדעת (ר' ע"א 548/78 נועה שרון נ' יוסף לוי, פ"ד לה(1), 736, 760 – להלן: פ"ד שרון), כך שסביר יותר להניח, שגם עניין זה אירע טרם החתימה על החוזה.

יתרה מכך, עו"ד שלמה הודה במסגרת הפגישה ביום 5.7.10, בין היתר, שהוא מכיר את הרוש ושהלה אינו "שה תמים" (עמ' 44, ש' 11-8 מלמעלה לתמליל). סבורני כי די לי בראיות אלה (למרות קיומן של ראיות נוספות שיוצגו בהמשך), בכדי לתמוה, מדוע יופה כוחו של הרוש דווקא לעשות כן. לא למותר לציין שעו"ד שלמה לא סיפק כל הסבר, לא בסיכומיו או בכל מקום אחר, לעניין זה.

מחדל עו"ד שלמה מהצגת השאילתא הראשונה בפני התובע בפגישת החתימה או לפניה

המועד הנקוב על גבי השאילתא הראשונה הינו 1.6.10 (מוצג 51 למוצגי עו"ד שלמה), וגם ייפוי הכוח שניתן להרוש הינו ממועד זה. אמנם, הצדדים חלוקים בשאלה, מתי בדיוק הועברה השאילתא הראשונה לעו"ד שלמה, אולם אין מחלוקת שהדבר אירע לפני מעמד החתימה (עמ' 95, ש' 30-25 ולגבי הסיפא גם עמ' 89 ש' 17-16).

אמנם, בדיעבד התברר שלא ניתן לקשור בין ת"ז לדרכון המוכר, באמצעות איזה מהשאילתות, משעל אף אחת מהן לא מצוין מס' הדרכון, אולם, וזו הנקודה החשובה, השאילתות כן חושפות פרטים שונים, מהפרטים שנתנו אודות זהות המוכר עד למועד זה.

למעשה, על גבי שתיהן (ולעניינינו רלבנטית יותר השאילתא הראשונה שהייתה בידי עו"ד שלמה במעמד החתימה), מצוין ששם המשפחה הינו "קלינסקי", בשונה מהשם "אלקושי" הרשום בת"ז של המוכר ובנסח הטאבו (שהוצגו במעמד החתימה ובסמוך לפני), כשהשם "קלינסקי" אמנם תואם את שם המשפחה בפקס של צילום הדרכון (אולם זה הוצג רק כשבוע אחרי החתימה). כמו כן, שם האב בשאילתות הינו "איסאק (יצחק)", בשונה משם האב בת"ז " בר". אמנם רבין הזכיר את השם "קלינסקי" במעמד החתימה, כשטען ששינה את שמו מ"קלינסקי" ל"אלקושי" עת עלה לארץ בשנות ה-70 (ס' 15.ב. לתצהיר התובע), ברם מהשאילתא מיום 1.6.10 (המעודכנת לכ-3 שבועות לפני מעמד החתימה) עולה ששמו נותר כשהיה.

המסקנה המתקבלת מן האמור לעיל הנה כי הצגת השאילתא במעמד החתימה, הייתה חושפת לא רק את השוני בשמות המשפחה של המוכר, אלא גם את שוני בשמות האבות, שאותו אף היה קשה יותר לנסות ולהסביר. השוני בפרטים הללו, עתיד היה לעורר שאלות ותהיות מצד התובע, שעשויות היו להוביל לדחיית ואף לסיכול חתימת החוזה, ונראה שזאת בדיוק ניסה והצליח עו"ד שלמה למנוע, באי הצגת השאילתא הראשונה במעמד החתימה.

עו"ד שלמה לא יכול היה להסביר בחקירתו, כיצד יישב לעצמו את השוני בין השמות (עמ' 96, ש' 28-25: "ש. בשאילתא נכתב ששם האב של המוכר הוא איסק, בצילום ת.ז. שהחזקת בידיך שהיתה בידך עוד מימי העסקה עם אילוז לפחות, כתוב ששם האב הוא "בר", איך זה הסתדר לך? ת. מה את רוצה שאני אלך לכל אילן היוחסין מי הסבא של מי? לא ראיתי את זה. למה אתם לא ראיתם את זה? למה לא ראיתם שהבנאדם נפטר? אתם לא קשורים למשרד הפנים?!" וכן הודה על רקע זה, שהיום, היה עורך בדיקות מעמיקות יותר (עמ' 97, ש' 27-24).

תגובתו המתגוננת של עו"ד שלמה לעיל, הזכירה מאוד את תגובתו בפגישת יום 5.7.10, עת עומת עם השוני בשמות האבות. שם טען שלא ניתן היה לגלות שת"ז זויפה וכי אינו שוטר, פוליגרף או עובד שב"כ (עמ' 7, החל מש' 12 מהסוף – עמ' 8 ש' 2).

כזכור, בדיעבד אמנם התברר שלא ניתן לקשור בין ת"ז לדרכון באמצעות איזה מהשאילתות, אולם טרם הוצאת השאילתא הראשונה, סבר עו"ד שלמה שכן ניתן לעשות כן (עמ' 96,ש' 18-12) ועדין לא טרח להציגה לתובע. למעשה, חוסר האפשרות לבצע את הקישור הנ"ל (בין הדרכון לת"ז באמצעות השאילתא), היה עשוי לכאורה להוות הסבר מצוין, למחדלו של עו"ד שלמה מהצגת השאילתא במעמד החתימה או בסמוך לפני. ברם, עו"ד שלמה דווקא בחר בהסבר שונה ופחות מתקבל על הדעת לעניין זה בחקירתו (ר' עמ' 89, ש' 25-22: "ש. ביום חתימת ההסכם יש לך את תמצית הרישום, לפחות תפיס את דעתו של בלפור עם התמצית? ת. היה לי תעודת זהות מקורית בשביל מה אני צריך תמצית? להביא משהו יותר גרוע ממשהו טוב שיש כבר. יש תעודת זהות מצולמת מקורית").

ברי שאין בתשובה זו ולא כלום. ברור שת"ז לא מאפשרת לאמת שזהות המוכר, היא זהות בעלי הנכס בנסח כשבנסח רשום מס' דרכון. דווקא התחמקויותיו של עו"ד שלמה, התגוננויות והסברים לא עניינים למחדלו, בצירוף הנתונים המחשידים על גבי השאילתא (שמות משפחה ושמות האבות) שהיו בידיו עוד בטרם החתימה, מעידים שסביר יותר שהשאילתא לא הוצגה, באופן מכוון ודווקא מחמת הנורות אדומות שהייתה מדליקה, בנוגע לזהות המוכר ולא מטעמים אחרים.

נסיבות הוצאת השאילתא השנייה ומסירת שתי השאילתות לתובע

ראוי לציין שגם הוצאת השאילתא השנייה וגם מסירתה לתובע יחד עם השאילתא הראשונה, לא קמו ביוזמת עו"ד שלמה. למעשה, השאילתא השנייה מיום 6.7.10, הוצאה יום אחרי שעומת עו"ד שלמה, בפגישה במשרדו (5.7.10) עם פטירת קלינסקי (עמ' 7 לתמליל ש' 11, עמ' 26 לתמליל ש' 5-4) וגילוי התרמית (עמ' 20 לתמליל, ש' 21-19).

במצב דברים זה, ועקב גילוי התרמית, נאלץ עו"ד שלמה לא רק להוציא בעצמו לכאורה, לראשונה, שאילתא עדכנית ממשרד הפנים, אלא גם לחשוף לראשונה בפני התובע את השאילתא המזויפת, שהייתה בידו כבר קודם לכן. העובדה שהשאילתא הראשונה נחשפה בפני התובע רק בנסיבות אלה, בהעדר הסבר המניח את הדעת לכך, מוסיפה לתמיהות העולות מהתנהלותו של עו"ד שלמה.

בהקשר זה יוזכר, שגם כשטען עו"ד שלמה בפגישת יום 5.7.10, שהוא הולך למחרת היום לבצע בדיקות במשרד הפנים, עדין המשיך להציג מצג על-פיו כבר ביצע קודם לכן ופיסית בעצמו את הבדיקות האמורות וכי חרף זאת לא נמסר לו מידע אודות פטירת המוכר (עמ' 36 סיפא - 37 רישא לתמליל: " שי: מחר אני הולך למשרד הפנים, לראות את זה, ייפוי כוח מכולם, מה? מיכאל: אבל הלכת, יגידו לך היית פה אצלנו. שי: עוד פעם אלך מחר. מיכאל: אבל הם היו צריכים להגיד לך נפטר. שי: בטח היו צריכים להגיד שהוא נפטר, שהוא לא קיים, החמורים האלו, היא לא אמרה את זה הלוואי והייתה אומרת את זה."

יצירת מצג לגבי זהות המוכר (בחוזה, בבקשה לרישום הערת אזהרה ובהחתמת הצדדים על ת"ז המוכר והנסח)

כזכור, במעמד החתימה, החתים עו"ד שלמה את הצדדים על החוזה שערך ושבו צוינו מס' ת"ז ומס' הדרכון הלכאוריים של המוכר. כן החתימם, בין היתר, על צילומי ת"ז של המוכר ושל הנסח (נספח ה' לתצהיר התובע). בהמשך, גם החתים עו"ד שלמה את רבין, על הבקשה לרישום הערת אזהרה, שם הצהיר שהיא חתומה ע"י דניאל אלקושי בעל ת"ז XXXXXX831, שכתובתו טבנקין 10 באר-שבע ושמהות זהותו בנכס היא "בעלות", כל זאת מבלי לאזכר את מס' הדרכון ולמרות שבנסח מזוהה אלקושי באמצעות מס' דרכון (נספח ו' לתצהיר התובע). לבקשה צורפו, בין היתר הצילומים החתומים לעיל (ר' מוצג 27 למוצגי עו"ד שלמה).

בנסיבותינו, בהן קיים קושי אובייקטיבי בזיהוי המוכר ובאימות זהותו כבעלים, הציג עו"ד שלמה מצג שווא, במסגרתו, יצר לכאורה קישור בין המוכר בחוזה לבעלים בנסח. אדגיש שמדובר בקישור לכאורי בלבד, ועו"ד שלמה לא אימת בפועל, את זהות המוכר כבעלים בשום מקום. המצג התבסס על שלושה נדבכים:

הראשון - ציון המוכר בחוזה, כבעל ת"ז XXXXXX831 וכבעל דרכון מס' 382318 (מס' הדרכון הרשום בנסח). השני - הצהרתו של עו"ד שלמה על גבי הבקשה לרישום הערת-האזהרה, כפי שתואר לעיל, והשלישי - החתמת הצדדים על גבי הנסח ות"ז של המוכר לכאורה. יודגש שהחתמת הקונה על גבי הנסח ות"ז של המוכר, יוצרת כביכול מצג נוסף על-פיו לכאורה התובע בעצמו זיהה את המוכר כבעלי הנכס. למעשה, שלושת אלה הכשירו בנסיבותינו, את הקרקע לקבלת הבקשה ע"י הטאבו, כעולה מחקירת נציגת האחרון - גב' שבת (עמ' 62, ש' 28-25, עמ' 65 ש' 14-11, עמ' 66, ש' 23-22 ועמ' 67, ש' 8-5). עם זאת, וכפי שיפורט בהמשך, הדבר אינו גורע מרשלנות הטאבו.

ראוי לציין כי הוספת מס' הדרכון לחוזה מחד והימנעות מציונו או אזכורו בבקשה לרישום הערת אזהרה מאידך, היא פעולה לא רק רשלנית, אלא אף חשודה עד מאוד בעיני, שכן רק בבקשה לרישום הערת אזהרה מחויב היה עו"ד שלמה לאמת בפני הטאבו, מיהו אותו אדם שחתם על הבקשה. ההימנעות של עו"ד שלמה מלרשום את מס' הדרכון ליד שמו של המבקש בבקשה וציון ת"ז בלבד, שאינה מופיעה בנסח דווקא, כמוה כניסיון להימנע מלאשר בפני הטאבו כי בעל המגרש (דניאל אלקושי – מס' דרכון 382318) חתם בפניו על הבקשה. הוספת מס' הדרכון לחוזה בלבד, מקום שלא נדרש עו"ד שלמה לאשר בשום מקום מי חתום על החוזה, אלא רק מי חתום על הבקשה, משתלבת עם המסקנה כי התנהלותו זו לא הייתה רק רשלנית, אלא גם מכוונת.

זאת ועוד, עת נשאל עו"ד שלמה בחקירתו, מדוע החתים את הצדדים על צילומי התעודות המזהות שצורפו לבקשה, השיב שהוא מחתים את כל לקוחותיו על ת"ז, כדי שיזהו ממי הם קנו ומי מכר להם, כי אלה גם הנהלים החדשים של הטאבו וכי גם רשויות המס מבקשות זאת (עמ' 80, ש' 13-10). בהמשך חקירתו טען ש בלעדי חתימת הקונה על ת"ז של המוכר לא ניתן לרשום הערת אזהרה (עמ' 94, ש' 31-30). טענה זו נראית קלושה, משום שמחקירת גב' שבת, עולה ש במועד הרלבנטי לא הייתה כל דרישה מצד הטאבו לצרף ת"ז חתומות וכי בדר"כ התקבלו צילומי אמצעי זיהוי ללא חתימות (עמ' 65, ש' 14-12 וש' 20 ועמ' 66, ש' 30-29).

יתרה מכך, גב' שבת העידה בחקירתה שבנסיבותינו, משלא הוצג דרכון ובהעדר ציון מספרו בבקשה, דווקא ת"ז החתומה היא שתרמה ממשית, מבחינת הטאבו, ליצור את הקישור בין המוכר לבעלים ולהכשיר את הרישום (עמ' 65, ש' 20-15).

ראוי לציין שבטיוטת החוזה עם הלל (מוצג 2 למוצגי עו"ד שלמה), מס' ת"ז של המוכר, לא נכלל תחילה במבוא לחוזה, והוסף בכתב ידו של עו"ד שלמה, כשבחוזה עם התובע, כבר הופיע מס' ת"ז בדפוס כחלק מהמבוא. עת נשאל עו"ד שלמה בחקירתו, מדוע היה צורך בהוספת מס' ת"ז של המוכר להסכם, טען בלאקוניות שאינו זוכר (עמ' 93, ש' 23-20). בהעדר הסבר כלשהו בעניין זה, עולות תמיהות סביב התנהלותו של עו"ד שלמה גם בעניין זה.

מחדל של עו"ד שלמה מדרישת מסמכי רכישת הזכויות

מחדליו של עו"ד שלמה בכל הנוגע לאימות זהות המוכר, מתבטאים גם בכך שלא דרש שרבין יציג לו את מסמכי רכישת הזכויות, בטרם החתימה על החוזה ובכלל. לדבר חשיבות מהותית בנסיבותינו, משלא ניתן לקשור בין המוכר לבעלי הנכס, בהעדר דרכון או כל מסמך מזהה אחר כאמור.

בראשית הדברים, אבהיר שככל וטוען עו"ד שלמה להרחבת חזית גם בעניין העלאת טענה זו (ס' 28 לסיכומיו), הרי שדינה להידחות. עו"ד שלמה נשאל על נושא זה פעמיים במסגרת חקירתו (עמ' 71, ש' 22-20 ועמ' 87 ש' 27-26) ולא קמה כל התנגדות לעניין זה בזמן אמת, כמו גם לפני תחילת החקירה או בסיומה.

לגופו של עניין, אין מחלוקת בדבר מחדלו של עו"ד שלמה בעניין זה, שלא פעל להשגת מסמכי רכישת הזכויות במקרקעין. משנשאל על כך בחקירתו, טען שהיה דורש זאת, רק לו היה נדרש להמציאם לרשויות המיסוי, ומשהתרמית התגלתה קודם לכן, התאיין הצורך בכך (עמ' 87, ש' 27-25). דווקא העובדה שעו"ד שלמה בחקירתו, לא התייחס למסמכי הרכישה, כאל אמצעי זיהוי בעלי חשיבות עצמאית, אלא כחלק מצבר של מסמכים נוספים (נתוני בדבר מס שבח, היטל השבחה וכד'), שהיו נדרשים באופן נלווה לעסקה ובפן המיסויי שלה בלבד, ולכן גם לכאורה נדרשו רק מאוחר למעמד החתימה, מעידה יותר מכל, על אדישותו הבלתי מוסברת והחשודה, בכל הנוגע לצורך באימות זהות המוכר, כשעניין זה עוד יוזכר בהמשך.

מחדליו של עו"ד שלמה מביצוע בדיקה ממשית לעניין חיובי המס הצפויים בעסקה

לטענת התובע, עו"ד שלמה לא ערך בירורים אלמנטריים בנוגע לעסקה, וביניהם חשיפה למיסי מקרקעין ושווי הנכס, שנדרשו במיוחד על רקע תמרורי האזהרה שליוו את העסקה וכי בביצועם של אלה, היה ניתן לגלות את המרמה (עמ' 2 ש' 15-13, ס' 3 ו-8 לסיכומי התובע). לטענת עו"ד שלמה, עסקינן בהרחבת חזית אסורה, כשלגופו של עניין, נטען להעדר קשר סיבתי. עוד טען הוא שככל ונדרש היה לבדוק את החשיפה למס, הרי שהדבר מקים טענה למוכר בלבד, משעליו הנטל לשאת בתשלומים (ס' 28 לסיכומיו).

יש לדחות את הטענה להרחבת החזית. כפי שכבר נדון לגבי מסמכי רכישת הזכויות, משנשאל עו"ד שלמה על נושא זה פעמים מספר והשיב מבלי שהועלתה כל התנגדות בזמן אמת, הינו מושתק עתה ובדיעבד מלטעון אחרת (ר' גם ס' 11.3 לסיכומי התשובה). בכל הנוגע לטענת העדר הקשר הסיבתי – הנושא ידון בפרק שיוקדש לכך.

לגופו של עניין, מחקירתו של עו"ד שלמה בעניין זה עולה תמונה עגומה למדי. כך למשל בדיקות בעיריית ת"א, נעשו ככל ונעשו, רק אחרי החתימה (עמ' 71 ש' 32-31), לא נעשתה כל בדיקה במיסוי מקרקעין לפני החתימה (עמ' 72, ש' 2-1) ולמעשה, עו"ד שלמה לא ידע מה היקף החשיפה של המוכר למס שבח, היטל השבחה ומס' רכוש, אלא רק שנדרש היה לשלם היטל השבחה ומס שבח (עמ' 72, ש' 7-5). מחקירתו עוד עולה, שמעולם לא הזמין שומה לנכס (עמ' 75, ש' 2-1), ולמעשה, גם במועד חקירתו לא היה לו מושג מה שווי הנכס (עמ' 75, ש' 6-5).

לעניין המיסוי, עוד עולה מחקירתו של עו"ד שלמה, כי הלה ביסס את הצפי שלו להיטל השבחה על סברה בלבד (עמ' 72, ש' 30-21) ואילו הצפי למס שבח, שנטען תחילה כי עומד על 20% משווי העסקה (עמ' 72, ש' 20) ומיד אחרי כן נטען ל-27% (עמ' 72, ש' 32-32), בוסס לכאורה על ידע קודם (עמ' 73, ש' 2-1), כשבהמשך חקירתו של עו"ד שלמה אף עלה הצפי הנ"ל, ל-30% ול-37% משווי העסקה (עמ' 87 ש' 32 - עמ' 88, ש' 2-1).

בניגוד לטענת עו"ד שלמה (ס' 28 לסיכומיו), בחינת צפי המיסוי, הינה מהותית ביותר גם עבור הרוכש, זאת בשל ההשלכה ישירה של עניין זה, על הסכום שעתיד הוא להפקיד בנאמנות במסגרת העסקה. ולראיה - בנסיבותינו, משלא ידע עו"ד שלמה את צפי המס, גם לא ידע בדיוק איזה סכום נדרש היה להותיר בנאמנות ולכן גם נקב בו בצורה שרירותית: תחילה סבר עו"ד שלמה כי די ב- 200,000$, (מוצג 10 למוצגיו ועמ' 72, ש' 18-17 לפר'), כלומר סך של 772,000 ₪ (נכון למועד החתימה [23.6.10] עת שער הדולר עמד על 3.86 ₪), ואולם רק בהמשך וביוזמת התובע דווקא, שונה הסכום ל-800,000 ₪, הוא הסכום שגם עוגן בסופו של דבר בחוזה.

לא זו אף זו, מחקירתו של עו"ד שלמה, עולה כי הוא היה אף נכון, כביכול, לשנות את הסכום שיוותר בנאמנות ל-2 מיליון ₪, וזאת לבקשת התובע ולאחר שלכאורה קיבל את אישור המוכר לכך (עמ' 77, ש' 31-27). עם זאת, בחוזה הסכום שנותר בנאמנות, היה כאמור סך של 800,000 ₪ בלבד. יודגש שגם לשיטת עו"ד שלמה עצמו, לא הייתה כל מניעה מביצוע הבדיקות הנדרשות. אמנם, ייפוי הכוח שנתן רבין לעו"ד שלמה לצורך כך (מוצג 5 למוצגיו), נערך בקשר לעסקה קודמת שנכשלה (העסקה עם הלל) וכן נחתם כבר לאחר שהעסקה נכשלה (עמ' 82, ש' 19-16), אולם עו"ד שלמה סבר כי הוא יכול לנהוג בייפוי הכוח הנ"ל " כאוות נפשו" וכי ייפוי הכוח נדרש היה לצורך: "ביצוע בדיקות במשרד הפנים וטאבו במיסוי מקרקעין", וזאת גם אם זהות הקונה בעסקה השתנתה, מזהות הקונה הרלבנטית למועד עריכת ייפוי הכוח (עמ' 82, ש' 25-20)

התנהלות עו"ד שלמה שהובילה לקושי בגילוי התרמית או שתרמה לקידומה

פתיחת חשבון נאמנות ע"ש הקונה ללא אזכור המוכר

צודק התובע (ס' 12 לסיכומיו) שעו"ד שלמה פתח את חשבון הנאמנות, בו הופקדו כספי התמורה נשוא העסקה, על שם התובע - הוא הקונה ולא ע"ש רבין - המוכר או ע"ש שני הצדדים לעסקה (ר' מוצג 12-11 למוצגי עו"ד שלמה).

עם פתיחת החשבון, מילא עו"ד שלמה "הצהרה על הנהנה בזכויות הגלומות בחשבון" (עמ' 8 למוצג 12). שם הצהיר שהתובע הוא "הנהנה", למרות שעפ"י הגדרת מושג זה במסמך עצמו ("אדם שעבורו או לטובתו מוחזק הרכוש או נעשית פעולה ברכוש, או שביכולתו לכוון פעולה ברכוש והכל במישרין או בעקיפין"), אין ספק שהנהנה הינו רבין ולא התובע ועו"ד שלמה אף הודה בכך בחקירתו (עמ' 78, ש' 14-13).

זאת ועוד, בהצהרה הנ"ל, גם התחייב עו"ד שלמה להודיע לבנק, בהקדם האפשרי ובכתב, על שינוי בפרטי הנהנה והוזהר שידוע לו כי מסירת מידע כוזב, לרבות אי מסירת עדכון בעניין זה, יהווה עבירה פלילית (עמ' 8 סיפא למוצג 12). אמנם עו"ד שלמה טען בחקירתו, כי רק החל ממועד רישום ההערה, ניתן היה להצהיר שהכספים שייכים לרבין (עמ' 78, ש' 26-24), אולם בהמשך גם הודה שלא יידע את הבנק בנדון, לא אחרי מועד זה ולא בכלל (עמ' 78, ש' 29-27, ועמ' 79, ש' 3) ומשנשאל מדוע, לא היה בפיו כל הסבר מספק ותחת זאת ענה תשובות מתחמקות ולא רלוונטיות ( עמ' 78 ש' 31-30 – עמ' 79, ש' 9-1).

בסיכומיו של עו"ד שלמה כבר נטענה טענה חדשה, על-פיה רק באמצעות פתיחת החשבון ע"ש הקונה, ניתן היה להבטיח את השבת הכספים לתובע בהעדר הסכמת המוכר לכך (ס' 32 רישא לסיכומיו). גם הסבר זה אינו משכנע. ראשית, הטענה סותרת את הטענה הקודמת של עו"ד שלמה. לפי הרציונל של הטענה הראשונה, מיד לאחר רישום הערת האזהרה כבר היה מקום להעביר את שם הנהנה לרבין ואילו לפי הרציונל של הטענה החדשה, לא היה מקום לכך. שנית כל, גם הטענה החדשה אינה פותרת את הבעייתיות שנוצרה אל מול ההצהרה שנדרשה מעו"ד שלמה בטופס הבנקאי שמבוסס על הוראות חוק איסור הלבנת הון תש"ס-2000 (להלן: " חוק איסור הלבנת הון"). שלישית, הרצון של עו"ד שלמה לדאוג כל כך לאינטרס התובע דווקא, על ידי רישומו בלבד כנהנה, בניגוד למצב החוקי האמיתי ומקום שעו"ד שלמה מייצג גם את רבין ולמרות שהדבר פוגע במפורש בזכויותיו של האחרון, הנו תמוה ביותר. תמיהה זו מתחזקת לאור ההתנהלות הרשלנית של עו"ד שלמה ביחס לאימות זהות המוכר עד לאותו מועד.

למעשה, ההסבר הסביר וההגיוני ביותר להתנהלותו של עו"ד שלמה בעניין זה, הינו שהצהרה על רבין כנהנה בחשבון הנאמנות, הייתה מחייבת את הבנק בבדיקת סטנדרטית של ת"ז של רבין במאגרי משרד הפנים, ומשום שרבין החזיק במס' ת"ז השייך לדניאל קלינסקי המנוח, הייתה למעשה התרמית נחשפת.

הסבר זה, נתמך לא רק מתשובתו הלא עניינית של עו"ד שלמה בחקירתו בעניין זה (עמ' 78, ש' 26-20), אלא ובעיקר, מדבריו בנדון, בפגישה ביום 5.7.10, כפי שעולה מהתמליל (עמ' 4 ש' 6-5, לנספח ט"ז לתצהיר התובע: "שי: הבן אדם אחרי שעה הוא מת, אחרי שעה כל החשבונות בנקים שלו סגורים, משרד הפנים הוא לא יכול לעשות שום פעולה", וכן עמ' 26 ש' 7-5 מהסוף: "שי: אתה יודע מה קורה כשבן אדם נפטר? כל החשבונות בנק שלו מיד. מיכאל: הכל קופץ. שי: רשום הבן אדם נפטר"). מהאמור לעיל, עולה שעו"ד שלמה מודע גם מודע היה, לנפקות של פתיחת חשבון נאמנות ע"ש נהנה עם ת"ז של אדם שנפטר.

הזמנת שיק סחיר ללא הגבלת עבירות לטובת המוכר

בנסיבותינו, אין חולק שביום 30.6.10 רשם עו"ד שלמה לפקודת "דניאל אלקושי", שיק בנקאי בסך 153,000 ₪, שנמשך מחשבון הנאמנות והיה ללא הגבלת עבירות וסחירות. יצוין שבפועל השיק שהועבר לרבין היה על סך 150,000 ₪ בלבד (ר' מוצגים 22-21 למוצגי עו"ד שלמה). כן אין חולק, שעוד באותו היום, קיבל רבין את השיק האמור (מוצג 21 לעיל). ברי שהעברת הכספים בדרך זו, לא רק מקשה על מעקב אחריהם, אלא גם פחות רברסיבילית ממצב בו הייתה מבוצעת העברה לחשבונו של רבין.

לטענת התובע (ס' 13 לסיכומיו) והמבטחת (ס' 15 לסיכומיה), הזמנת שיק כאמור, אינו דבר מקובל בעסקאות שכאלה, הוא מעיד על העדר כוונה להפקיד את הכספים אלא למשכם במזומן, והדבר צריך היה להדליק נורה אדומה אצל עו"ד שלמה. מאידך טען האחרון, שבעת העברת הכספים, התשלום כבר לא היה מותנה בדבר ושקיימות סיבות מגוונות שבעטיים אנשים לא מעוניינים בהעברת כספים לחשבונם (ס' 32 סיפא לסיכומיו).

בניגוד לטענת עו"ד שלמה, כבר הוכח בפני, שדווקא במועד הרלבנטי (30.6.10), היה התשלום מותנה ואף לא בתנאי אחד בלבד. הרי מחד, הוכח שעו"ד שלמה התחייב לשחרר את התשלום הראשון של התמורה, רק אחרי בחינת דרכונו של רבין ועריכת בדיקות במשרד הפנים לאימות זהותו, ואילו מאידך גם הוכח, הן שעו"ד שלמה לא ביצע ולו בדיקה אחת במשרד הפנים עד אז (ולמעשה עד ל-6.7.10), והן שהדרכון המקורי של המוכר מעולם לא הגיע לידי עו"ד שלמה, ושלכל היותר, הגיע לידיו ביום 29 או 30 ליוני 2010, פקס צילום של הדרכון בלבד.

בחקירתו טען עו"ד שלמה, שהוצאת השיק הסחיר נעשתה לבקשת רבין ושבעוד שהיום, הדבר לא נראה לו טריוויאלי, קודם לכן, לא סבר כך משעד אז ולטענתו, לא היו לו תקלות או זיופים (עמ' 81, ש' 11-6). איני נשבה בתמימות הלכאורית העולה מתשובתו של עו"ד שלמה. מדובר בעו"ד בעל ותק של כ-15 שנה (עמ' 68, ש' 13-12), ושבעברו עסקאות נדל"ן רבות ביותר (עמ' 68, ש' 29-28), כך שבשלב זה, היה כבר צריך לדעת מה טריוויאלי ומה לא, בעסקאות מסוג זה.

כן ראוי לציין שעת נשאל עו"ד שלמה בחקירתו (בהקשר של אשתו של הרוש), האם יש הרבה כספים שעוברים במזומן, ובשיקים סחירים, השיב: "מסכים איתך שזה לא תקין וזה לעולם לא יקרה אצלי במשרד" (עמ' 88, ש' 4-3), כשתשובה זו, גם היא חוטאת לאמת כי עובדה שבמקרה הנוכחי קרה ההפך.

החתמת התובע על צילום ת"ז של המוכר ועל הנסח

כפי שכבר צוין לעיל בפרק 1.2.3, החתמת התובע על צילום ת"ז של המוכר ועל הנסח היווה ניסיון ליצור מצג בפני הטאבו על-פיו התובע בעצמו כביכול זיהה את המוכר כבעלי הנכס (אזכיר שאמנם הצדדים חתמו על כל המסמכים שצורפו לבקשה, אך לתעודת הזהות משמעות מיוחדת בעניינינו כאמור). הניסיון למצג זה, כאמור, ועל רקע שני מצגים נוספים בעניין זה (ר' דיון שנערך בפרק 1.2.3), היו חלק מאותו הניסיון להכשיר את הקרקע לרישום הערת האזהרה ע"י הטאבו, כפי שפורט ועל נפקויותיו הנוספות עוד אעמוד בפרק המסקנות.

חקירות פליליות ומעורבותו של עו"ד שלמה כנתבע בתיק אזרחי

בתיק דנא, בו קיימת מחלוקת בשאלת מעורבותו של עו"ד שלמה בתרגיל העוקץ וקיימת חשיבות מהותית לשאלת אמינותו ותום-ליבו, יש מקום וחשיבות לבחינת הנסיבות ואירועים הרלבנטיים בעברו של האחרון.

חקירות פליליות

מדו"ח המרשם הפלילי שצורף כראיה לתיק (ר' החלטתי מיום 14.2.12), עולה כי נכון ליום 27.2.12, פרט לחקירה המשטרתית שנערכה בשל האירוע נשוא התביעה דנא (בגין חשד לעבירות זיוף, מרמה, הונאה והתחזות), התנהלו כנגד עו"ד שלמה שתי חקירות נוספות: האחת בגין הדחה לעדות במשפט בכוח או באיומים (מאוק' 2010) והשנייה (מאוגוסט 2011) בחשד לעבירות של קבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף (עמ' 12 למרשם).

בחקירתו, טען עו"ד שלמה שהחקירה נשוא הפרשה דנא הסתיימה והוחלט להגיש כתב-אישום כנגד רבין והרוש בלבד (עמ' 86, ש' 26-24). בסיכומיו, אף טען שעצם ההחלטה שלא להגיש נגדו כתב-אישום בעניין זה, מעידה שאינו חלק מהקנוניה (ס' 5). להוכחת טענתו לסיום החקירה, התבסס עו"ד שלמה על ס' 4 להודעת התובע מיום 11.9.12, בה מסרה באת-כוח התובע דברים אלה. אבהיר שאין בהחלטת המשטרה דלעיל, כל ממצא פוזיטיבי התומך בגרסתו של עו"ד שלמה ומנקה אותו ממעורבות בפרשה ויש לזכור כי נטל ההוכחה במשפט הפלילי, גבוה בהרבה מזה הקיים במשפט האזרחי וגם בתביעה בעילה של תרמית.

אמנם עו"ד שלמה טען בסיכומיו (ס' 34) שהמשטרה חקרה וסגרה את התלונות "אחת אחת", אך פרט לחקירה נשוא עניינינו כאמור, לא הוכח ששתי החקירות הנוספות בהן הוא מעורב הסתיימו. לגבי השתיים הללו, טען עו"ד שלמה בחקירתו, שלא הוגשו כתבי-אישום, שהוא יסגור את התיקים ושהדבר לא מטיל בו רבב (עמ' 87, ש' 8-4). כן טען שלא פנה למשטרה בעניין החקירה מ-2011 עד עתה, משחשב שהיא עדין מתנהלת (עמ' 87, ש' 3-1). יצוין שעו"ד שלמה לא סיפק הסבר לשאלה, מדוע לא ביצע מעקב והתעדכן בדבר התקדמות החקירות הפליליות כנגדו.

עוד טען עו"ד שלמה (ס' 34 לסיכומיו) שהתלונות נשוא החקירות, נעשו במסגרת סכסוכים אזרחיים במהותם. כך בחקירתו החוזרת (עמ' 98, ש' 32-27), טען עו"ד שלמה שהחקירה מאוקטובר 2010, נסבה סביב חייב, שהוא מונה כנאמן על נכסיו בהליך פש"ר ושטען שעו"ד שלמה איים עליו שיפגע בילדיו אם לא ישתף-פעולה (עמ' 98, ש' 29-27). לגבי התיק מ-2011 טען עו"ד שלמה, שמדובר בלקוח שמסוכסך עמו ושפנה למשטרה לצורך יצירת לחץ. כן טען שקיימות ביניהם תביעות הדדיות שנמחקות משהגיעו להסדר. יצוין שלא הובאה כל ראיה לאיזה מהטענות לעיל, אך גם אם היו הדברים מוכחים כדבעי, אין משמעות רבה לשאלה האם בעטיו של סכסוך אזרחי או פלילי נפתחו החקירות, במיוחד על רקע הנסיבות האחרות בעניינינו, שמתגבשות ביחד לתמונה כוללת, כפי שעוד יפורט בהמשך.

נתבע בפרשה אזרחית

עו"ד שלמה גם נתבע בפרשה אזרחית שעניינה היה הונאה (ס' 24 סיפא לסיכומי המבטחת). אמנם פסה"ד בעניין זה לא צורף ולא נעשתה הפניה אליו, אולם נסיבות הפרשה התבררה מחקירת עו"ד שלמה, בה הודה שהתובע בפרשה הנ"ל (מר קמזון קליין), הגיש נגדו תביעה ע"ס 5,000,000 ₪, לאחר שעו"ד שלמה מכר לו חברה שהייתה בבעלותו, מבלי שהציג בפניו את מצבה האמיתי בטרם המכירה (עמ' 87, ש' 16-13, ש' 22). ביהמ"ש המחוזי בירושלים, פסק בתביעה עפ"י ס' 79 א' לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט") וחייב את עו"ד שלמה, גם לגרסתו, בסך של 180,000 ₪ (עמ' 87, ש' 17). אמנם לטענתו בחקירתו, לאחר התקזזות כספית שילם רק כ-80,000 ₪, אולם הדבר נטען בעלמא ולא הוכח (ש' 18-17).

עו"ד שלמה עוד טען בחקירתו בעניין זה, שרק כנגד הנתבעים האחרים באותה הפרשה, הועלו טענות שעניינן הונאה, להבדיל ממנו (עמ' 87, ש' 20-19), וכן שביהמ"ש שם דחה את הטענה, שמחדלו שלו מגילוי מצבה האמיתי של החברה מהווה מעשה הונאה (ש' 22). אין בידי לקבל טענות אלה, שנטענו בעלמא ולא הוכחו ולו במעט. כך למשל, לא הובאה כל ראיה לכך שחבותו של עו"ד שלמה בסך 180,000 ₪, קמה בשל עילת תביעה אחרת מעילת ההונאה, כשבנקל ניתן היה לצרף למשל את כתב-התביעה ולהוכיח עניין זה. משהדבר לא נעשה ובהעדר הסבר סביר למחדל זה, קמה החזקה הידועה על-פיה פועל הדבר לחובתו של עו"ד שלמה (ר' פ"ד שרון שאוזכר קודם לכן לעיל).

אמינותו של עו"ד שלמה

הסתרת היכרותו המוקדמת עם הרוש

ההיכרות המוקדמת בין עו"ד שלמה להרוש כבר נדונה בהקשר של ייפוי הכוח שניתן להרוש (ר' פרק 1.2.2). שם כבר הוכח בפניי, שהרוש היה לקוח של עו"ד שלמה והאחרון טיפל עבורו במגוון עניינים משפטיים, עוד טרם העסקה עם התובע, למשל הסכם הממון של הרוש עם אשתו (עמ' 84, ש' 4-1) והליכי פש"ר (עמ' 84 ש' 10-8). כן שהוכח שעוד קודם לכן, אף ייצג עו"ד שלמה, לקוח אחר שלו כנגד הרוש בהליכי הוצל"פ (עמ' 69, ש' 22-21). ויוזכר, שעו"ד שלמה הודה, בפגישה ביום 5.7.10, בהיכרותו עם הרוש ואף טען שהרוש אינו "שה תמים" (עמ' 44, ש' 11-8 לתמליל).

יתרה מכך, בעברם של השניים, מעורבות משותפת בעסקת מקרקעין עם מוכרת מקנדה, שנכשלה, משלא הוצג דרכונה של המוכרת, שנכנסה לעסקה בתיווכו של הרוש (עמ' 85, ש' 16-15 ו22-20). כמו כן, לעו"ד שלמה גם היכרות קודמת, הן עם אשתו של הרוש, שלטענתו היא אף סומכת עליו "בעיניים עצומות" ואף יותר מאשר על בעלה (עמ' 33, ש' 12-10 לתמליל), והן עם אביה, חמו של הרוש (עמ' 88, ש' 24-23 לפר').

לאחר עיון בחומר הראיות, סבורני שיש ממש בטענה (ס' 11 סיפא לסיכומי התובע וס' 17 לסיכומי המבטחת), שעו"ד שלמה הסתיר את היכרותו המוקדמת עם הרוש מביהמ"ש. כפי שעוד יפורט, ניכר שהלה השקיע מאמץ לא מבוטל בכדי לטשטש את עקבות עברם המשותף.

בתחילת חקירתו טען עו"ד שלמה שהכיר את הרוש, עת ייצג לקוח אחר שלו מולו במסגרת תיק הוצל"פ ׁ(עמ' 69, ש' 22-20) ושמאז לא שמע ממנו וזאת עד לעסקה שנכשלה עם הלל, שם שימש כמתווך (ש' 25-32). בהמשך חקירתו, נאלץ עו"ד שלמה להודות כאמור, שטיפל עבור הרוש ואשתו בהסכם ממון ובהליכי הפש"ר של הרוש. ראוי להדגיש את תשובותיו החמקניות של עו"ד שלמה בנק' אלה, שלמשל טען ש"יכול להיות" שהטיפול בהסכם הממון קדם לעסקה עם התובע (עמ' 84, ש' 4-1), וכי אינו זוכר מתי טיפל בהליכי הפש"ר של הרוש (עמ' 84, ש' 12-11).

זאת ועוד, בהמשך חקירתו, שוב לא זכר עו"ד שלמה את הטיפול בהרוש, הפעם בעניין המרצת פתיחה בינו ובין אשתו ב-2006, כשאף אזכור פסה"ד שניתן בעניין זה, לא רענן את זכרונו (עמ' 85, ש' 13-8). תשובותיו של עו"ד שלמה תמוהות בעיני. לא ברור כיצד אינו זוכר שני הליכים בהם ייצג את הרוש, שאחד מהם אף הסתיים בפס"ד. הדבר מוסיף למגמת חוסר האמינות שניכרת ממעשיו ותגובותיו של עו"ד שלמה, כפי שכבר תואר ושעוד יתואר בהמשך פסק הדין.

לא זו אף זו, כאמור, עו"ד שלמה הודה בסופו של דבר, במעורבות שלו ושל הרוש בעסקה שנכשלה עם המוכרת הקנדית (עמ' 85, ש' 22-12) וזאת בניגוד לעמדתו בתחילת חקירתו, על-פיה לא שמע מהרוש מאז היכרותם (עת ייצג לקוח אחר שלו מול הרוש) ועד לעסקה שנכשלה עם הלל.

"אי-דיוקים" בתשובות לשאלון המבטחת

במסגרת ההליכים המקדמיים בתובענה זו, נדרש עו"ד שלמה להשיב בתצהיר על שאלון מטעם המבטחת (מוצג צד ג' 3). כפי שיפורט, בתשובותיו לשאלון (מוצג צד ג' 4), נפלו אי-דיוקים והשמטות משמעותיות, שרלבנטיות לעניין מהימנותו ומהוות עוד חלק מהתמונה הכוללת, שהולכת ומתגבשת אט אט.

כך למשל, השיב עו"ד שלמה בשלילה, לשאלה האם ביקר בנכס בטרם עריכת העסקה (שאלה ותשובה יט'), כשהדבר סותר לחלוטין את תשובתו לשאלה זו בחקירתו (עמ' 72, ש' 4-3). רק לאחר שעומת עם עניין זה בהמשך בחקירתו, נאלץ עו"ד שלמה להודות שתשובתו לשאלון אינה מדויקת (עמ' 73, ש' 18-15).

דוגמה נוספת לתשובה הסותרת לחלוטין את הדברים כהווייתם, הינה תשובתו השלילית לשאלה האם הוגשו נגדו בעבר תלונות במשטרה (שאלה ותשובה מד'). כפי שכבר פורט, מדו"ח המרשם הפלילי, עולה שנכון למועד משלוח השאלון, כבר התנהלו כנגד עו"ד שלמה שתי חקירות פליליות, כשלפחות אחת מהן קמה עקב תלונה במשטרה בגין איומים (החקירה מאוקטובר 2010), כמפורט לעיל.

זאת ועוד, עת נשאל עו"ד שלמה כמה זמן נמשך המו"מ לקראת חתימת החוזה, מרגע פתיחת התיק ועד לחתימה, השיב שאינו יודע לגבי השלב בו נוהל המו"מ בין הצדדים עצמם, אך לאחר הכנת הטיוטה הראשונה מדובר היה במספר ימים (שאלה ותשובה עט'). תשובתו זו מטעה ממשית. עו"ד שלמה לא הכחיש בכתב-הגנתו (ס' 12) שהכין את הטיוטה ביום 22.6.13. כן אין חולק שהטיוטה הראשונה הועברה לתובע ב-22.6.10 וחתימת החוזה נעשתה יום אחד בלבד אחרי כן ב-23.6.10. מסקנה זו, מתיישבת גם עם כך שעו"ד שלמה לא נדרש היה להכין טיוטה חדשה, אלא רק לערוך התאמות ושינויים על גבי הטיוטה שהוכנה כבר קודם לצורך העסקאות הקודמות שנכשלו בנכס (העסקות עם הלל ואילוז), כשעו"ד שלמה אף הודה (ס' 6 לתצהירו) שהניירת לצורך העסקה עם התובע, כבר הייתה מוכנה.

הפגמים באמינותו של עו"ד שלמה עולים גם מתשובות נוספות לשאלון. כך למשל בתשובה לשאלה לח', בה נשאל אודות היכרותו עם הרוש, ציין עו"ד שלמה רק שפעל כנגד הרוש בגביית כספים שהיה חייב ללקוח שלו. כשלאור הדיון לעיל בדבר היכרותם של השניים, ברי שתשובתו משקפת רק קמצוץ מהמציאות. זאת ועוד, עו"ד שלמה השיב בחיוב לשאלה, האם כספי הנאמנות הופקדו בחשבון נאמנות מיוחד שפתח עבור המוכר (שאלה ותשובה סו'). כשבתשובתו שכח הוא לציין, שהחשבון נפתח אולי עבור המוכר, אולם נרשם על שם הקונה, כשעניין זה כבר נדון לעיל.

לא זו אף זו, עו"ד שלמה טען שהכיר את רבין בפגישה שנערכה עם קונה פוטנציאלי אחר, כשבועיים לפני העסקה עם התובע שנערכה ב-23.6.10 (תשובה ל' לשאלות ל'-לא'). אך מאידך הודה בחקירתו שפגש את רבין לראשונה, ימים ספורים לאחר ה-9.5.10 (עמ' 76, ש' 23-22). לפיכך, אין ספק, שבניגוד לנטען, עו"ד שלמה הכיר את רבין, יותר מחודש בטרם ביצוע העסקה עם התובע.

בשולי הדברים ומעבר לנדרש אציין שגם התחמקויותיו של עו"ד שלמה, ממתן מענה לשאלות בדבר תביעות אזרחיות שהוגשו נגדו בעבר (שאלה ותשובה מח'), ובדבר תלונות שהוגשו נגדו ללשכת עוה"ד (שאלה ותשובה נג'), מטעמי חוסר רלבנטיות לכאורה, מתיישבות היטב עם המסקנות המתבקשות לגבי אמינותו ומהימנותו.

החתמת המוכר על ייפוי כוח בדיעבד

עו"ד שלמה הודה בחקירתו, שהחתים את רבין על ייפוי הכוח הנושא תאריך 9.5.10 (מוצג 5 למוצגיו), רק מספר ימים אחרי מועד זה. כן הודה שגם אימות החתימה, נעשה אף הוא בדיעבד ושייפוי הכוח אינו מדויק מבחינה זו (עמ' 76, ש' 31-26). אציין שגם עת נשאל עו"ד שלמה, האם הוא נוהג לערוך מסמכים שלא משקפים את המציאות ושכוללים תאריכים לא נכונים, השיב: "לא חושב" (עמ' 77, ש' 3-1), כשתשובה מעין זו, שאינה כוללת הכחשה חדה וגורפת – תמוהה ביותר.

שיבוש הליכי חקירה עתידיים ומחדל מהשבת הכספים

כפי שיפורט, הוכח שעו"ד שלמה ביקר את הרוש בכלא, בתקופה שלאחר גילוי התרמית ולפני פתיחת החקירה המשטרתית בעניינינו, ושעה שידע שהיא עתידה להיפתח בסמוך. עניין זה מעיד גם הוא על אמינותו ויושרו.

דבר התרמית, נודע לכאורה לראשונה לעו"ד שלמה, גם לשיטתו, בסמוך לפני הפגישה במשרדו ביום 5.7.10 (ס' 20 לתצהירו). בפגישה, נודע לו אף לראשונה לכאורה, שהרוש נטל בה חלק (ר' עמ' 8 סיפא – 9 רישא, עמ' 11 סיפא ו-ש' 16-11, עמ' 16, ש' 13-12 מסוף העמוד, עמ' 19, ש' 22 לתמליל). עם זאת, את התלונה במשטרה בעניין זה, הגיש עו"ד שלמה רק ביום 19.7.10 (מוצג 46 למוצגיו), כשבועיים לאחר הפגישה הנ"ל.

במהלך שבועיים אלה, הספיק עו"ד שלמה לבקר את הרוש פעמיים בבית הכלא (עמ' 88, ש' 6-5), כשהביקור האחרון נערך אף בבוקר יום הגשת התלונה (ר' ס' 1 לנספח כ' לתצהיר התובע - מכתב עו"ד שלמה לעו"ד שרביט מיום 19.7.10). יודגש שעו"ד שלמה הודה בחקירתו, שידע שעתידה להיפתח חקירה בעניין זה (עמ' 88, ש' 15-14 לפר').

ראוי לציין שבפגישה ביום 5.7.10, הציע עו"ד שלמה לתובע לפנות למשטרה (עמ' 2, ש' 9-6 לתמליל), טען שיעשה כן בעצמו (עמ' 8, ש' 19 לתמליל), או ביחד עם אחרים ולאחר שיאמת את הדברים (עמ' 5, ש' 20-19 מהסוף ועמ' 11 סיפא לתמליל) ואף טען שיש לעשות כן למחרת היום (עמ' 5 לתמליל, ש' 13 מהסוף ועמ' 14, ש' 15-14 מהסוף). דווקא על רקע דברים אלה, עוד יותר לא ברור, מדוע לקח לעו"ד שלמה כשבועיים עד להגשת התלונה.

הסיבה הלכאורית שבעטיה השתהה עו"ד שלמה בעניין זה, היא שהמתין שהתובע יצטרף אליו לצורך הגשת התלונה (ס' 5 ו-16 למוצג 38 וס' 3 למוצג 37 למוצגיו). עם זאת, לא ברור מדוע נזקק עו"ד שלמה לליווי של התובע לצורך כך, כשהוא עצמו אמור להיות למעשה, נפגע עצמאי ונפרד מהתובע מכל הפרשה וזאת על רקע מצגיו שלפיהם לא ידע דבר על העוקץ. לפיכך הסבר זה, אינו משכנע ואינו מאיין את החשד, שהשתהותו של עו"ד שלמה כמתואר, נעשתה דווקא מטעמים אחרים.

שאלה אחרת ומהותית יותר היא מדוע ביקר את הרוש בתקופה הנ"ל ובנסיבות אלה? בחקירתו טען עו"ד שלמה, שהביקור נעשה, בכדי שהרוש ימסור לו את שם הגורם שהחזיק בכספים באותה העת וכן כי בא להוכיח את האחרון אודות מעשיו (עמ' 88, ש' 18-16). ברם, הדבר לא מסביר מדוע ביקר את הרוש פעם נוספת אחרי כן, וגם הסברו של עו"ד שלמה שהביקור הנוסף, נעשה בשל בקשתו של הרוש, שהראשון יצור קשר עם אותו גורם עלום (ס' 1 למוצג 37 לעיל), אינו משכנע, משלא ברור מדוע לא ניתן היה לעשות כן, מבלי לבקר שוב את הרוש. מה גם שעפ"י האמור במכתב (ס' 4 למוצג 37), הרוש דווקא מסר לתובע שעו"ד שלמה עצמו, מחזיק בכספים.

זאת ועוד, גם אם נקבל את גרסת עו"ד שלמה, שלכאורה הסתכן בשיבוש הליכי חקירה עתידיים, רק בכדי לסייע לתובע בהשבת הכספים, עדין לא ברור, מדוע במועד בו עדין מצויים בידיו 40,000 ₪ מכספי התובע (עמ' 88, ש' 22-21), סירב להשיבם אליו, דווקא משרצה כביכול להימנע משיבוש הליכי חקירה (ס' 22 לתצהירו). יודגש שמחד, לא צורפה כל ראיה שמוכיחה, שהשבת הכספים עלולה הייתה להוות שיבוש הליכי חקירה ומאידך, כן הוכח שנעשתה פניה למשטרה, בכדי שתודיע לעו"ד שלמה שלא יהיה בהשבתם משום שיבוש שכזה (ר' מכתב עו"ד שרביט לרמ"ח מחלק הונאה מיום 31.8.10 - מוצג 34 למוצגי עו"ד שלמה).

מסקנות

לאחר שסקרתי בהרחבה את התנהלותו של עו"ד שלמה וביססתי ממצאים עובדתיים על רקע הראיות בעניינינו, אדון במסקנות העולות מהתנהלותו, בין היתר על רקע החובות המוטלות עליו בנסיבותינו.

חובות עו"ד בייצוג שני צדדים לעסקת מכר מקרקעין

מן המפורסמות היא שעו"ד חב בחובת זהירות כלפי לקוחו, להגן על עניינינו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות (ר' ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446 - [פ"ד שרמן], ע"א 2625/02 סילביו נחום, עו"ד נ' רחל דורנבאום, פ"ד נח(3) (2004), ס' 10 לפסה"ד של הנשיא דאז א. ברק - [פ"ד סילביו], וכן ר' ס' 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, הקובע: "במילוי תפקידו יפעל עורך הדין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות").

עו"ד נדרש לפעול בנאמנות וזהירות גם בפועלו עבור שני הצדדים לעסקה, שבמקרים רבים מחזיקים באינטרסים מנוגדים. למשל נפסק שגם כשמדובר בייצוג כפול, על עוה"ד להבטיח בחוזה, את זכויות לקוחותיו על הצד המועיל ביותר (ר' ס' 11 לפסה"ד של הנשיא ברק בפ"ד סילביו והאסמכתאות שם). אמנם הדבר עשוי להטיל על עוה"ד מעמסה קשה, אך אין בכך בכדי לאיין או לפגוע בחובותיו ועליו לשאת בתוצאות הפרת החובה כלפי מי מהם (ר' על"ע 2/80 פלוני נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל תל אביב יפו, פ"ד לד(4), 708, שצוטט גם בפסק-דינו של הנשיא ברק בפ"ד סילביו, בס' 11).

אמות המידה והקריטריונים הראויים, לבחינת רמת המיומנות והזהירות של עו"ד, שאובים הן מהדין הכללי כפי שהתגבש בהלכה הפסוקה (הרלבנטי לסטנדרט הנדרש מבעל מקצוע בכלל), והן מהדין הספציפי – חוק לשכת עורכי הדין, ומהתקנות והכללים המסתעפים ממנו, המסדירים את נורמות ההתנהגות הראויות לעו"ד בתור שכזה (פ"ד שרמן, בעמ' 463-462). עם זאת, לגבי חובתו של עו"ד המייצג לקוחות בעסקת מקרקעין, נקבעו בפסיקה גם סטנדרטים ספציפיים נוספים, שדוגמאות רלבנטיות שלהם ידונו בפרק הבא.

התרשלות ומרמה

לאחר סקרתי בהרחבה, את התנהלותו של עו"ד שלמה בנסיבותינו, וקבעתי ממצאים עובדתיים על בסיס החומר הראייתי שלפני, וכן על רקע הפסיקה הרלבנטית לעיל וזו שעוד תאוזכר, סבורני שיש לראות בהתנהלותו של עו"ד שלמה, שהפר יד גסה את חובות הזהירות והנאמנות המוטלות עליו, לא רק כהתרשלות רבתית, אלא גם כהתנהלות המצביעה על מעורבות בקנוניה ובתרגיל העוקץ והכל כפי שיפורט.

כאמור בפרק 1.1.1 הוכח בפני, שעו"ד שלמה לא קיבל לידיו או ראה את הדרכון המקורי מעולם. בפרק 1.1.2 קבעתי שגם פקס של צילום הדרכון לא הוצג או הועבר לעו"ד שלמה, אלא רק כשבוע לאחר מועד החתימה. לפיכך, חתימת הצדדים על ההסכם, שחרור כספי התשלום הראשון של התמורה, כמו גם פעולות מהותיות נוספות בעניינינו (כגון רישום הערת אזהרה), בוצעו מבלי שניתן היה לוודא שהמוכר בעסקה, הינו למעשה בעלי הנכס הרשום בטאבו, וזאת משהדרכון היה הראיה היחידה שניתן היה באמצעותה לעשות כן. ספציפית לגבי הערת האזהרה אזכיר שעו"ד שלמה הודה, שהופתע מרישום ההערה בהעדר הדרכון, ולמרות שלא היה בטוח כלל שהרישום יאושר ע"י הטאבו, בכל זאת הגיש את הבקשה, תוך שהוא עוצם את עיניו בחוזקה, לגבי ההשלכות הרחבות של פעולתו זו.

ע"פ ההלכה, שכשעו"ד העושה למען לקוחו עסקה במקרקעין, אינו חוקר ודורש מה טיב זכויותיו של הצד השני בכנס, או אינו מבקש להציג לו את המסמכים המוכיחים את הזכות ועקב כך נגרם נזק, עולה הדבר כדי רשלנות (ע"א 420/75 כהן נ' אייזן, פ"מ ל(2), 29, 34 - פרשת אייזן). פסיקה זו, רלבנטית פרט לאמור לעיל, גם למסקנותיי בפרק 1.2.4, בדבר מחדלו של עו"ד שלמה מדרישת מסמכי רכישת הזכויות מהמוכר, על רקע העדר הדרכון. בעניין זה, אזכיר שדווקא ההתייחסות של עו"ד שלמה למסמכי הרכישה, כאל מסמכים נלווים לעסקה וככאלה הדרושים רק בפן המיסויי שלה, להבדיל מאמצעי זיהוי בעלי חשיבות עצמאית, היא עדות מצוינת לאדישותו בכל בנוגע לצורך לזהות כדבעי, את המוכר בחוזה כבעלי הנכס הרשום בטאבו.

דווקא בעניינינו קמה חשיבות מיוחדת, לאימות זהות המוכר כבעלים, באמצעות הראיה הטובה והאותנטית ביותר שהייתה אז בנמצא, ולכל הפחות, קמה חובה לדרוש את צילום הדרכון, בטרם החתימה או ביצוע פעולות מהותיות אחרות. משלא קיבל עו"ד שלמה אף את צילום הדרכון במועדים הרלבנטיים, היה עליו למצער לדרוש את מסמכי הרכישה, ולנסות באמצעותם לברר את הדברים לאשורם. משלא עשה עו"ד שלמה דבר בעניין זה, והותיר את התובע חשוף לנזקים פוטנציאליים משמעותיים ביותר (שאף התממשו בעניינינו), על רקע חובותיו כלפי לקוחותיו ועל בסיס הפסיקה כאמור, סבורני שסטה עו"ד שלמה, סטייה משמעותית מסטנדרט ההתנהגות הסביר.

בפרק 1.1.3 קבעתי שהוכח בפני, שעו"ד שלמה גם לא הוסיף לחוזה סעיפים שהיה בהם בכדי להגן על התובע, על אף שבנסיבותינו לא הוצג הדרכון ולא הייתה כל וודאות, שבעלי הנכס בטאבו הוא המוכר בעסקה. כך למשל אין בחוזה כל תנאי מפסיק, מתלה או אחר לעניין הצגת הדרכון, זיהוי המוכר, או למצב של חוסר התאמה בין פרטי המוכר לפרטי הבעלים בנסח. כמו כן, שחרור התשלום הראשון של התמורה, לא הותנה בהצגת הדרכון ובהתאמתו לפרטי הבעלים. כל זאת על אף שהצפיות של הבעייתיות הגלומה בכך, לא פחות מזועקת לשמים ולמרות שעסקינן בעו"ד עם ותק של כ-15 שנה (עמ' 68, ש' 13-12), המתמחה בין היתר במקרקעין (עמ' 68, ש' 19-18) ושבעברו אלפי עסקאות נדל"ן (עמ' 68, ש' 29-28). לפיכך אין ספק שעו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות, שמחדליו מלהוסיף לחוזה סעיפים שיפרשו הגנה מעל התובע, בסיטואציה בעלת פוטנציאל בעייתי רב וברור, עתידה להזיק לתובע.

בית המשפט העליון כבר קבע, שעל עו"ד, המייצג את שני הצדדים בעסקת מכר מקרקעין, מוטלת החובה לנסח את החוזה באופן שיבטיח את הקונה, מפני הפרת התחייבות המוכר כלפיו. עו"ד חייב להבטיח את זכויות לקוחותיו על הצד המועיל ביותר, ורק לאחר שהכין חוזה כאמור, ולקוחותיו סרבו לחתום על תניה כזו או אחרת, גם לאחר שעוה"ד הסביר להם את משמעותה ונחיצותה – רק אז, ייתכן ויצא עוה"ד ידי חובתו כלפיהם, אף אם התניה תמחק מהחוזה (פ"ד שרמן בעמ' 466). גם על רקע דברים אלה, סטה עו"ד שלמה גם במחדלו זה, מסטנדרט התנהגות סביר.

בפרק 1.1.4 קבעתי שלאחר קבלת פקס של צילום הדרכון, בו התברר ששם-משפחתו של המוכר שונה משמו בת"ז ובנסח, לא דרש עו"ד שלמה תעודת שינוי שם, או כל מסמך אחר שהיה מבהיר עניין זה וכן לא ערך בירורים אחרים שיבהירו את טיב השוני האמור. לעניין הבירורים הנוספים, אזכיר שנפסק כבר, כי עת הלקוח מוסר לעו"ד את הפרטים הרלבנטיים בעיניו שלו ומשאיר לשיקולו המקצועי של עוה"ד, לבקש חומר נוסף ולהחליט על תוואי הטיפול המשפטי הנדרש, אזי יראו את עוה"ד כמי שהתרשל, אם לא עשה כן במיומנות, חריצות ותשומת לב סבירים (ר' ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט, פ"ד מו(4) 529, 537 (1992) – [פרשת שוחט], בס' 11 לפסה"ד ופרשת אייזן בעמ' 32 סיפא – 33 רישא), כשבעניינינו, ברי שלא ניתן לראות בהתנהלותו של עו"ד שלמה בעניין זה, ככזו שעומדת בחובותיו אלה.

המחדל מירידה לשורש טיב השוני בשמות, תמוה אף יותר, על רקע השאילתא מיום 1.6.10, שכבר הייתה בידו של עו"ד שלמה במועד זה, וגם בה שם-המשפחה היה שונה. אדישותו של עו"ד שלמה, שהוכח בפני ששם לב לשוני האמור ושחזקה עליו, שהבחין שדווקא במסמכים המעודכנים יותר (הדרכון מ-2008 והשאילתא) לא מופיע שם המשפחה החדש, וחרף זאת לא טרח לברר את הדברים לאשורם, מהווה עצימת עיניים מנורת אזהרה מהבהבת וסטייה ברורה מסטנדרט התנהגות סביר.

בפסיקה, בנסיבות של תרמית בעסקת מכר של מגרש, מידי מתחזה לבעלים הרשום, (אך בנסיבות בהן נקבע שעוה"ד שטיפלו בעסקה לא התרשלו, בשונה מעניינינו), נקבע שהשאלה העיקרית שנדרש לבחון היא האם בפני עוה"ד עמדו "סימני התראה" שהיו צריכים לעורר את חשדם? (ר' ע"א 7485/10 פנטהאוז רחמני נכסים (1997) בע"מ נ' עו"ד יובב פפר, פורסם באתרים משפטיים). בנסיבותינו, וכפי שכבר אוזכר לא אחת, עו"ד שלמה התעלם בשיטתיות, משלל סימני האזהרה, שליוו את העסקה (כגון: חוסר היכולת של המוכר להמציא את הדרכון במצב בו בנסח מזוהה הבעלים ע"פ מס' דרכונו בלבד, שוני בשמות האבות ובשמות המשפחה של המוכר, רצון המוכר במכירה מהירה של הנכס כפי שעוד יפורט וכד'), והפר את חובותיו כלפי התובע ולו מטעם זה לכשעצמו.

בפרק 1.2.1 קבעתי שהוכח בפני שעו"ד שלמה הפר את התחייבותו כלפי התובע, לבצע בדיקות עצמאיות במשרד הפנים לאימות זהות המוכר כבעלים, והוסיף חטא על פשע, משהציג בפני התובע מצג שווא הפוך לחלוטין. מדובר בבדיקות אלמנטריות שהיה על עו"ד שלמה לבצע, אף אם לא היה מתבקש לעשות כן ע"י הלקוח (ר' גם פרשת שוחט לעיל). כבר אזכרתי את חובות עו"ד להגן על עניינינו של לקוחו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות (פ"ד שרמן ופ"ד סילביו), וברי שעו"ד שלמה הפר את חובותיו אלה בבוטות, כשאת חובת הנאמנות אף הפר שוב, עת הציג בפני התובע את מצג השווא.

בפרק 1.2.2 קבעתי שהוכח בפני שעו"ד שלמה ייפה את כוחו של הרוש, להוצאת השאילתא הראשונה ממשרד הפנים, בנסיבות תמוהות ביותר: הרוש הינו לקוח לשעבר של עו"ד שלמה, שאינו עובד במשרדו של האחרון ושאינו חב בחובת נאמנות כלפי עו"ד שלמה או התובע, שאינו "שה תמים" (כלשון עו"ד שלמה עצמו) ושהינו בעל אינטרס מובהק בעסקה, מעצם מעורבותו בתיווך הנכס. לא סביר כלל שעו"ד שלמה, שחב בחובת נאמנות וזהירות לתובע, יפקיד הוצאת מסמך כה מהותי, בידי אדם שכזה ובנסיבות אלה ומשכך, ברי כי התרשל גם בעניין זה.

עוד הוכח בפני שלמרות שהשאילתא הראשונה, שהיה בה בכדי לעורר סימני שאלה ברורים לגבי זהות המוכר, הייתה בידי עו"ד שלמה, עוד לפני חתימת החוזה, היא לא הוצגה לתובע, אלא לאחר גילוי התרמית ובהעדר כל ברירה אחרת. כשאין ספק שעו"ד שלמה היה מודע להשלכות של הצגתה במעמד החתימה או לפני כן, על הסיכוי לגיבוש העסקה, כמו גם על הפוטנציאל של גילוי התרמית. עו"ד שלמה אף הודה שהיום היה עורך בדיקות מעמיקות יותר, כך שאין ספק שהפר את חובת הזהירות והנאמנות שלו כלפי התובע, עת הסתיר ממנו פרטים מהותיים, שהיה בהם בכדי לשנות את כל תוואי המאורעות בעניינינו.

בפרק 1.2.3 הוכח בפני המצג שניסה עו"ד שלמה להציג בפני הטאבו, שתרם להכשרת רישום הערת האזהרה. כאמור, עו"ד שלמה החתים את רבין על הבקשה, שם לכאורה זיהה אותו כדניאל אלקושי על בסיס ת"ז (ולא הדרכון) ואליה צירף את החוזה (אשר רק בו ציין את מס' ת"ז יחד עם הדרכון של המוכר לכאורה), כמו גם צילומים של ת"ז של המוכר ושל הנסח, חתומים ע"י הצדדים. כן הוכח בפני שבוורסיות הקודמות של חוזה המכר (בעסקה שנכשלה עם הלל) צוין רק מס' הדרכון (בשונה מעניינינו) ושבהחתמת התובע על צילומי ת"ז של המוכר ועל הנסח (דבר שכלל לא נדרש), נוצר מצג על-פיו לכאורה, גם התובע בעצמו, זיהה כביכול את המוכר כבעלים, ואף הטאבו כנראה פירש זאת כך (אם כי תוך שהוא עצמו מתרשל בכך).

ברי שבשל מצג זה, שתרם כנראה גם הוא לרישום ההערה בטאבו, ועל סמך הבדיקות שטען עו"ד שלמה שביצע ושהניבו לכאורה את התוצאות הרצויות, שוחרר התשלום הראשון של התמורה לידי המוכר ושולמו דמי התיווך. התנהלות זו, שהכשירה למעשה את כל המהלך האמור ואת נזקי התובע, מהווה הפרה ממשית, ברורה ובוטה של חובת הזהירות והנאמנות בה חב עו"ד שלמה כלפי התובע ואף כלפי רשות ממשלתית. סבורני שעל בסיס התנהלות זו כשלעצמה, ועוד מבלי להתייחס לתמונה בכללותה, כבר חצה עו"ד שלמה את הרף העליון של גבולות הרשלנות הרבתית, כשעל נפקויות הדבר עוד אעמוד בהמשך.

בפרק 1.3. דנתי במחדלי עו"ד שלמה, מביצוע בדיקות אלמנטריות שנדרשו לצורך ביצוע העסקה – היקף החשיפה של המוכר למס שבח, היטל השבחה ומס רכוש, בדיקות בעירייה, כמו גם מחדלו מלקבל את מסמכי הרכישה לפיהם רכש רבין את המגרש. כן הוכח בפני שעו"ד שלמה, התבסס בקשר לנושא המיסוי, על סברות והערכות לא מבוססות, ועל-פיהן קבע את סכום הכספים שיותיר התובע בנאמנות, במסגרת העסקה. אציין שביהמ"ש השלום בירושלים (כב' הש' ר' שלו-גרטל) לדוגמה, כבר הכיר עקרונית בכך שעו"ד, שייצג את שני הצדדים לעסקת מכר, הפר את חובת הזהירות שלו, שעה שלא בירר קודם לחתימת החוזה, את נתוני החבות במס השבח ומשכך, גם לא הותיר בידיו הנאמנות, סכום כסף מספיק מתוך התמורה לצורך כך (ראה ת"א 17207/00 ונון נ' אקסלרוד, פורסם באתרים משפטיים, ס' 7 סיפא לפסה"ד).

כן אזכרתי כבר את פרשת שוחט , בה נקבע בין היתר, שכשלקוח מפקיד בידי עו"ד את עניינינו, אין לצפות שהלקוח יידע בעצמו, בכל מקרה, את הנושאים הטעונים בדיקה, אלא המומחיות המקצועית של עוה"ד צריכה לשמש אותו ואת לקוחו, באיתור כל הטעון בדיקה. לפיכך, גם אילולא הפסיקה לעיל, לאור הלכת שוחט, ברי כי עו"ד שלמה הפר בנסיבותינו, גם בעניין זה, את חובת הזהירות והנאמנות המוטלת עליו.

בפרק 1.4 דנתי בהתנהלויות עו"ד שלמה, שהיה בכל אחת מהן כשלעצמה, בכדי לטשטש את גילוי עקבות התרמית או בכדי לתרום לקידומה. כך למשל, בפרק 1.4.1 הוכח שעו"ד שלמה, פתח את חשבון הנאמנות ע"ש הקונה ולא המוכר – על אף שהאחרון הוא "הנהנה" האמיתי. כשמחומר הראיות עולה שהסיבה ההגיונית והסבירה ביותר, בבסיס בחירה זו, שהינה בין היתר גם עבירה פלילית (ר' עמ' 8 סיפא למוצג 12 למוצגי עו"ד שלמה), הייתה שהצהרה על רבין כנהנה בחשבון, הייתה מחייבת את הבנק בבדיקת ת"ז שלו במאגרי משרד-הפנים - דבר שהיה חושף את התרמית.

בפרק 1.4.2, הוכח בפני שעו"ד שלמה, העביר לרבין שיק בנקאי בסך 150,000 ₪ משוך לפקודתו, ללא הגבלת עבירות וסחירות, להבדיל מהפקדת הכספים בחשבונו של האחרון. זאת כשבמועד זה ובניגוד לנטען, היה שחרור הכספים, עוד מותנה בתנאים שונים אליהם התחייב עו"ד שלמה, כשלא רק שהאחרון הפר את התחייבויותיו לגביהם, אלא גם הציג בפני התובע מצג שווא הפוך. סבורני שגם הדבר תרם להצלחת תרגיל העוקץ, נוכח חוסר הרברסיביליות הטמון בהעברת כספים בתוואי זה, כמו גם נוכח חוסר היכולת לעקוב אחריהם. כמו כן, דנתי שוב בתרומה של החתמת התובע על צילומי הנסח ות"ז של המוכר, להכשיר את בקשת רישום הערת האזהרה (ס' 1.4.3).

פרט למכנה המשותף של עניינים אלה לטשטוש התרמית או קידומה, עניין נוסף המשותף להם הוא חוסר היכולת של עו"ד שלמה להסביר בצורה הגיונית, סבירה או מתקבלת על הדעת, מדוע פעל כפי שפעל. הדברים אמורים ביתר שאת, בנוגע להצהרה הכוזבת לגבי זהות הנהנה בחשבון הנאמנות.

אם קודם אזכרתי שעו"ד שלמה חצה את הרף העליון, שניתן לייחס להתנהלות רשלנית רבתית, סבורני שלאור מצגי השווא שלעיל ולאור כל הממצאים שלי עד כה בפסק הדין ביחס להתנהלותו, אשר ספק רב בעיני אם נעשו תוך עצימת עיניים גרידא, כבר צעד עו"ד שלמה צעד נוסף לכיוון ביסוס יסודות המרמה. למעשה ועל רקע התמונה הכללית וכפי שעוד יפורט, כבר קשה לראותו כמי שלא נטל חלק פעיל בקנוניית העוקץ.

משעסקינן בנסיבות בהן הועלתה כנגד עו"ד שלמה גם טענת מרמה, יש להשקיף על התמונה הכללית בנסיבותינו שעוד תפורט, גם על רקע סממני המרמה שעולים מהתנהלותו, כפי שיתואר להלן:

בפרק 1.5.1 דנתי בחקירות הפליליות שמתנהלות בעניינינו של עו"ד שלמה, הן בחשד לקבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף והן בגין הדחה לעדות במשפט בכוח או באיומים. כשלגבי שתיהן, לא הוכח שהסתיימו או שהן מנקות את עו"ד שלמה מכל רבב. כמו כן, בפרק 1.5.2. אזכרתי את התביעה האזרחית בה נתבע עו"ד שלמה, ושבמסגרתה חויב בסך של 180,000 ₪ ע"פ ס' 79 א' לחוק בתי המשפט. זאת בגין מצג שווא שהציג לגבי מצבה של חברה, שהייתה בבעלותו ושמכר לתובע שם.

זאת ועוד, בפרק 1.6 דנתי בכשלים שהתגלו באמינות עו"ד שלמה, לאורך תוואי אירועי הפרשה: הוכח שעו"ד שלמה הסתיר את היכרותו העמוקה עם הרוש מביהמ"ש, הוכחו התשובות השקריות, מצגי השווא, אי-הדיוקים וההשמטות בתשובותיו לשאלון הביטוח, כן הוכח שעו"ד שלמה החתים את רבין ואימת את חתימתו על ייפוי הכוח רק מס' ימים לאחר המועד הנקוב על גבי הייפוי. אולם, החמור ביותר בעיני הוא שהוכח שעו"ד שלמה, ביקר את הרוש בכלא, פעמיים, במועד בו כבר ידע שהולכת להיפתח חקירה משטרתית בעניינינו, ולמעשה, שיבש לכאורה הליכי חקירה עתידיים.

לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה הבלתי מוסברת, לפיה עו"ד שלמה לא מצא לנכון להגיש הודעת צד ג' נגד הרוש ו/או רבין בגין התנהלותם בפרשה. גם עובדה זו תמוהה ולא ניתן לה כל הסבר, אלא אם פעלו השלושה יחד, מתוך מטרה לגולל את החבות הכספית על חברת הביטוח של עו"ד שלמה.

לסיכום פרק זה, לאחר סקירת התנהלותו של עו"ד שלמה בנסיבותינו, כשלעצמה וכן על רקע שפורט לעיל, אין לי אלא לקבוע, כי עו"ד שלמה היה גם היה, מעורב בקנוניית העוקץ בעניינינו ואף נטל בה חלק פעיל וממשי. מסכת ההתרשלויות בעניינינו היא חריגה בהיקפה ובעוצמתה – לאורך כל צעד ושעל כמעט, הפר עו"ד שלמה את חובת הזהירות והנאמנות שלו לתובע, תוך כדי יצירת מצגי שווא בוטים במזיד, תוך הטעייתו והטעיית צדדים שלישיים ותוך גרימת נזקים של ממש. קשה לתאר מצב בו, גם עוה"ד, חסר הניסיון, הרשלן, הנאיבי והאדיש ביותר, יצליח לחטוא בהפרת חובות כה רבות, במסגרת זמן כה קצרה, בעסקה אחת, כלפי לקוחו האחד, עת לקוחו מהצד השני של העסקה, רק נהנה ומרוויח מכך, כמו גם מעורבים נוספים בפרשה. מסקנה זו נכונה על אחת כמה וכמה משמדובר בעו"ד ותיק, בעל משרד עצמאי, שמעיד על עצמו כי הינו בעל ניסיון בעסקאות מקרקעין.

האמור לעיל, בצירוף סממני המרמה העצמאיים, ששבים ועולים בוורסיות מגוונות בעניינינו ושאפיינו את התנהלות עו"ד שלמה לאורך כל הדרך ולא רק במישור יחסיו עם התובע, חוברים יחד וממקמים את עו"ד שלמה בלב ליבה של הקנוניה בעניינינו.

אכן הנטל לצורך ביסוס טענת מרמה, הגם שמדובר בתיק אזרחי הינו מוגבר והדברים אמורים גם לגבי עוולת התרמית, שהוכח שיסודותיה מתקיימים בעניינינו, נוכח מצגי השווא שהציג עו"ד שלמה ביודעין לתובע, במטרה להטעותו (ס' 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – "פקודת הנזיקין") ושמידת ההוכחה הנדרשת לגביה "קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל" (ר' ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 וע"א 400/86 עזבון המנוח ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר שטנה קריגר, פ"ד מב(4) 500, 504). יחד עם זאת, בנסיבותינו, סבורני כי הורם גם הורם נטל זה, וזאת כפי שתואר בהרחבה לעיל.

קשר סיבתי

על רקע הדיון בפרק הקודם ביחס לתנהלותו של עו"ד שלמה ומסקנותיי בדבר התרשלויותיו, מצגי השווא והמרמה שאפיינו את התנהלותו, אבחן עתה האם קיים קשר סיבתי בין אלה ובין נזקי התובע.

סבורני שבנסיבותינו, נזקי התובע - דהיינו, שחרור התשלום הראשון של התמורה לידי רבין, תשלום דמי התיווך להרוש ותשלום שכ"ט של עו"ד שלמה - היו נמנעים, אלמלא שרשרת התרשלויותיו של עו"ד שלמה מחד, ואלמלא מערך ההטעיות, מצגי השווא ומעשי המרמה.

ראשית, אלמלא מחדלי עו"ד שלמה מקבלת הדרכון המקורי או מקבלת צילומו במועדים קריטיים לעסקה, היה נחשף ששם המשפחה בדרכון המוצג הוא, הינו "קלינסקי" ולא "אלקושי" כמופיע בנסח. כשעניין זה, מחייב היה עריכת בירורים נוספים, שקרוב לוודאי שהיו חושפים את התרמית. כך גם אלמלא הסתיר עו"ד שלמה את השאילתא הראשונה (בה מופיע השם "קלינסקי") מהתובע בטרם החתימה על החוזה.

שנית, לו היה עו"ד שלמה עומד על דרישת מסמכי רכישת הזכויות בנכס, שרבין לא יכול היה להמציאם, גם עניין זה היה מעורר סימני שאלה ומוביל לבדיקות נוספות, שקרוב לוודאי שהיו מקדמות את חשיפת התרמית. זאת ועוד אלמלא מחדליו הנוספים של עו"ד שלמה, מאימות זהות המוכר כבעלים בנסח, באמצעות הבדיקות אותן התחייב לבצע או באמצעות בדיקות עצמאיות, היו נזקי התובע נמנעים.

שלישית, אלמלא עצם עו"ד שלמה את עיניו, מלראות את נורות האזהרה שהבהבו לאורך תוואי העסקה – השוני בשמות המשפחה, בשמות האבות, חוסר היכולת להמציא את הדרכון וכד', היה מתבקש לערוך בירורים נוספים, שסביר ביותר היו חושפים את זהותו של רבין וזאת לו היה עו"ד שלמה רשלן גרידא.

בנוגע לכל האמור לעיל, עו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות שאי-הקפדה על אימות זהות המוכר כבעלים, בכל אחד ממחדליו לעיל, לא כל שכן הסתרה מכוונת של נתונים מחשידים הנוגעים לזהות המוכר, יובילו לשחרור כספי התובע למי שאינו בעלי הנכס ולגיבוש נזקיו.

יתרה מכך, אלמלא הגיש עו"ד שלמה את בקשת רישום ההערה לטאבו, תוך שיש בליבו ספק אם תתקבל בהעדר הדרכון, או אלמלא ערך אותה באופן שיוצר מצג שווא לגבי כשירותה לרישום (כשהדברים אמורים במיוחד לעניין החתמת התובע על הנסח ות"ז של המוכר, כמו גם להשמטת מס' הדרכון מטופס הבקשה מחד תוך רישומו בחוזה המכר מאידך), הרי שסביר להניח ההערה לא הייתה נרשמת ומשכך, גם לא היו מבשילים תנאי שחרור התשלום הראשון של התמורה. עו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות שהטעיית הטאבו עלולה להוביל לרישום מוטעה של הערת האזהרה, שיכשיר את הקרקע להתגבשות נזקי התובע כאמור.

אף לאחר רישום ההערה, אלמלא מצגי השווא של עו"ד שלמה בדבר ביצוע הבדיקות הנדרשות, לא היה ניתן להמשיך בקידום העסקה, משאלה היו אחד משני התנאים לשחרור התשלום הראשון של התמורה, כשעל מבחן הצפיות של עניין זה, כבר עמדתי לעיל.

לא זו אף זו, גם לו היה פותח עו"ד שלמה את חשבון הנאמנות ע"ש המוכר (ולא ע"ש התובע), היה הבנק מגלה כי ת"ז של המוכר שייכת למעשה לאדם שנפטר, והדבר היה מחייב את חקירת הדברים ומונע את נזקי התובע. אין ספק בעיני שעו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות זאת, כשלאור מסקנתי בדבר מעורבותו בקנוניה ועל רקע דבריו בתמליל בעניין זה שצוטטו בפרק הרלבנטי, ברי שעו"ד שלמה אף צפה את הדברים בפועל, ודווקא בשל כך פעל כפי שפעל.

יודגש שאלמלא שחרור 150,000 ₪ מכספי הנאמנות לידי רבין באמצעות השיק הבנקאי הסחיר (ובהנחה שהעברת הכספים הייתה נעשית בדרך אחרת ולגיטימית), לא הייתה מתאפשרת העברת הכספים אל רבין (משהדבר היה מחייב חשיפת פרטיו האמיתיים ואימות זהותו האמיתית כדבעי) ובכך היו נמנע נזקו של התובע, כאשר ברי כי עו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות, את הסבירות הגבוהה של היתכנות הנזק בנסיבות אלה.

סבורני שאין ממש בטענת עו"ד שלמה (ס' 20 לסיכומיו) לניתוק הקשר הסיבתי הרלבנטי לדמי התיווך ששולמו, משלכאורה לא ידע את שווים. משנכח עו"ד שלמה במעמד החתימה, שנערך במשרדו שלו, בנוכחות לא אחד כי אם שני מתווכים לכאורה, ברור היה לו, שהתובע עתיד לשאת בתשלום דמי תיווך, גם אם לא ידע את סכומם המדויק ולכן היה יכול וצריך לצפות, שבהצגתו לתובע מצג בדבר כשרות העסקה והמוכר, הוא מכשיר את הקרקע לתשלומם של אלה. זאת ועוד: בנסיבות העניין שבהן קבעתי כי עו"ד שלמה היה שותף לעוקץ אין זה מתקבל על דעתי שלא ידע על סכומי דמי התיווך שסוכמו עם התובע.

מאידך, יש ממש בטענת עו"ד שלמה (ס' 22 לסיכומיו), שההסכמה בע"פ להימנע משחרור הכספים עד להצגת הדרכון, ניתקה את הקש"ס, שבין נזקי התובע ובין מחדליו מהכללת סע' הגנה בחוזה לעניין זה. ההסכמה בע"פ, שהיא ספציפית אינה במחלוקת (לעומת התנאים הנוספים שנטען שהיו צריכים להתקיים לצורך שחרור הכספים – השווה בין ס' 22 לתצהיר התובע ובין ס' 10 לתצהיר עו"ד שלמה), מנתקת את הקש"ס בין הנזק שבשחרור הכספים ובין המחדל מהכנסת סעיפי הגנה שכאלה, להבדיל למשל ממצב בו עו"ד שלמה או רבין למשל, היו מתכחשים לה. עם זאת, לעניין ספציפי זה, אין השפעה על המסקנה הכוללת בעניינינו וזאת על רקע המחדלים הרבים הנוספים שבינן ולבין הנזק יש קשר סיבתי הדוק.

עו"ד שלמה עוד טען שבהעדר קיומו של הסכם תיווך כדין בכתב, לא קמה חובה מצד התובע לשלם דמי התיווך ולכן לכאורה, מאויין הקש"ס בין מעשיו ובין הנזק (ס' 21 לסיכומיו). דין הטענה להידחות. דרישת הכתב בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, נדרשה במישור היחסים שבין המתווך למזמין ונוצרה בכדי להסדיר את ההתקשרות ולהבטיח, בין היתר, שכל פרטי ותנאי התיווך יהיו ברורים. מדובר בתחום צרכני מובהק, שהמחוקק בחר להתערב בו, בשל פערי המידע, כוח המיקוח, ידע, ניסיון ותחכום משפטי של המתווכים לעומת מזמיני התיווך (בר"ע 2905/00 מאיר נ' קובלנסקי, פורסם באתרים משפטיים). לפיכך, מקום בו בין מזמין שירותי תיווך ובין מתווך לא קיימת מחלוקת בנוגע להסכמות שהגיעו אליהן ואף צד לא מתכחש להסכם ולפרטיו, אזי צד ג', כגון עו"ד שלמה במקרה דנא, וודאי שאינו יכול הוא, להיבנות ולבנות טענותיו אודות העדר קש"ס בין מחדליו והעברת כספי התיווך, על סמך העדרו של הסכם תיווך בכתב ששני הצדדים לו לא מתכחשים לו כאמור.

אשם תורם

עו"ד שלמה העלה טענות שונות, בדבר האשם התורם שיש לייחס לתובע בנסיבות עניינינו (ס' 40-42 לסיכומיו).
לטענת עו"ד שלמה (ס' 40 לסיכומיו), אין לעו"ד יתרון בזיהוי מתחזים על-פני כל אדם אחר והתובע יכול היה לפנות לחוקר פרטי, אם לא רצה להסתפק במסמכים שהוצגו בפניו. כן נטען להתרשלות התובע, שעה שלא פנה לעו"ד שלמה, אלא לגורמים אחרים (חוקר פרטי וקרובת משפחה שעובדת במשרד הפנים), לאחר שגילה שהרוש ביים את השיחה עם טורג'מן, שבעקבותיה העביר התובע להרוש סך נוסף של 73,000 ₪ ע"ח דמי התיווך לכאורה.

דין טענות אלה להידחות. ראשית, משהוכח בפני שעו"ד שלמה נטל חלק פעיל בקנונית העוקץ, אזי סבורני כי אין רלבנטיות ליתרון בזיהוי מתחזים, שנטען שאין לעו"ד ככלל, על פני כל אדם אחר. אולם, גם אם היה הדבר רלבנטי הרי שבנסיבותינו, דווקא לעו"ד שלמה עמד יתרון על-פני התובע, בזיהוי החשד להתחזותו של רבין, שכן פרט לנורות האזהרה הרבות שמהן התעלם עו"ד שלמה לאורך תוואי העסקה ושנדונו בהרחבה לעיל, הרי שהייתה בידיו עוד בטרם מעמד החתימה, שאילתא ממשרד הפנים (מיום 1.6.10), בה צוין שם המשפחה של המוכר לכאורה הינו "קלינסקי" ולא "אלקושי" ככתוב בנסח. עובדה זו מהווה לטעמי וכשלעצמה בעניינינו את אותו "יתרון" שהיה לעו"ד שלמה על-פני התובע, בניגוד לנטען, ככלל והיה מדובר ברשלנותו גרידא.

לא למותר לציין את הסתירה הלא מוסברת בטיעונו של עו"ד שלמה בעניין זה, שעה שמחד הוא טוען שאין לו כל יתרון בזיהוי מתחזים ומאידך כי התובע התרשל משלא פנה אליו, אלא לגורמים אחרים, לאחר שנודע לו על השיחה המבויימת עם טורג'מן.

שנית, בניגוד לנטען, התובע כן פנה לחוקר פרטי, לאחר שהבין שהרוש ביים את השיחה עם טורג'מן כאמור, ולאחר שבירורים שערך בעצמו ובאמצעות מקורביו, העלו חשדות נוספים בנוגע לכשרות העסקה והמעורבים בה (ר' עמ' 5, ש' 21 – 6 , ש' 14 למוצג במ/1 וכן עמ' 21, ש' 23-20 לפר').

טענה נוספת של עו"ד שלמה (ס' 41 לסיכומיו) היא שהתובע התרשל שעה שבחר בטורג'מן כמתווך בעסקה, שפעל ללא רישיון והתחזה למתווך, וכי מתווך רשום, שאף לו, כך נטען, יתרון מהותי בזיהוי מתחזים, היה חושף את העוקץ ומונע את הפרשה. כן התרשל התובע, כך נטען, משלא יידע את עוה"ד שלמה שבחר לרכוש נכס באמצעות מתחזה. סבורני שגם דין טענה זו, על כל מרכיביה – להידחות.

ראשית, לא ברור איזה יתרון בהכרח יש למתווך בזיהוי מתחזים על פני עו"ד שעוסק שנים בעסקאות מקרקעין והעובדה שהטענה נטענה בלאקוניות ובהעדר כל הסבר או פירוט מינימאלי, רק מחזקת זאת. לפיכך גם לא ברור על סמך מה נטען, שלו היה נעזר התובע במתווך רשום, היה האחרון חושף את העוקץ. סבורני כי מעצם העלאת הטענה, ניכר כי עו"ד שלמה מנסה נואשות, להסיר מעליו כל אחריות לזיהוי ראוי של הצדדים לעסקה ולתלותה על כתפי כל אדם או גוף אחר פרט לו עצמו (ר' גם ס' 9 סיפא לסיכומי התשובה של התובע).

שנית, נראה שיש ממש בטענת התובע (ס' 11.10 לסיכומי תשובתו), כי לא הוכח שידע שלטורג'מן אין רישיון תיווך תקף. למעשה, על רקע ההיכרות רבת השנים ביניהם ולאור העובדה שטורג'מן ניהל משרד תיווך באותה העת, ספק בעיני אם יש לראות את התובע כרשלן, שעה שלא ביקש מטורג'מן מסמכים המעידים על כשירותו לעסוק בתיווך. יתרה מכך, עו"ד שלמה הודה שהוא עצמו לא בדק האם להרוש יש רישיון תיווך כדין (עמ' 70, ש' 4-1), כך שעל רקע זה, טענתו זו, על-פיה יש לבחון את התנהלות התובע על בסיס סטנדרטים מחמירים יותר, מאלה שעל בסיסם יש לבחון את התנהלותו של עו"ד שלמה, נראית אף תמוהה יותר.

טענה נוספת של עו"ד שלמה בנוגע לאשם התורם של התובע (ס' 42 לסיכומיו), הינה כי היה על התובע לבדוק עם טורג'מן עצמו, האם אישר את העברת הכספים להרוש במסגרת השיחה המבוימת וכי אף לאחר שהתברר כי השיחה בוימה, התובע התרשל, שעה שלא התייעץ עם עו"ד שלמה וכן אף לא ביטל את השיק.

סבורני כי בכל הנוגע להתייעצות עם עו"ד שלמה, אין ממש בטענה לרשלנותו התורמת של התובע. בשלב בו החלו התובע וטורג'מן לחשוד בהרוש, סביר להניח שנוצר חשש גם לעניין מעורבותו של עו"ד שלמה בפרשה ולראיה – הפגישה שהוקלטה במשרדו, בה עומת עוה"ד עם טענות כאלה ואחרות כנגדו. זאת ועוד, גם התנהלות עו"ד שלמה עצמו, שביקש פעמיים את הקדמת תשלום חלק מהתמורה לרבין – סביר כי עוררה תהיות בפני עצמה, בדבר מידת מעורבותו בקנוניה. לפיכך, ספק בעיני אם ניתן לראות בתובע כמי שהתרשל, שעה שנקט במשנה זהירות בעניין זה ונמנע מלשתף את עו"ד שלמה בחשדות כנגד הרוש וברקע להן.

יחד עם זאת, נראה שיש ממש בטענה לרשלנותו התורמת של התובע, שעה שלא בירר בעצמו עם טורג'מן האם אכן אישר להרוש את הקדמת התשלום ע"ח דמי התיווך. ברם, על רקע נסיבות עניינינו ועל בסיס הפסיקה הרלבנטית, על-פיה המקרים בהם יוטל אשם תורם בנסיבות של מרמה יהיו נדירים (ר' דעת הרוב ב-ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מ"י, פורסם באתרים משפטיים – פרשת אפל), אלה איני מוצא מקום להפחית מהפיצוי שבו על עו"ד שלמה לשאת, מחמת הגנת האשם התורם.

משהוכח כי עו"ד שלמה נטל חלק פעיל במעשה המרמה, סייע ממשית בטשטוש עקבותיה והפר את חובותיו כלפי התובע בבוטות, אזי ייחוס אשם תורם כלשהו לתובע, בשל התרשלות מינורית ביותר, אינה מתיישבת עם העיקרון ש"אין החוטא יצא נשכר" (ר' פרשת אפל, שם בעמ' 42, ס' 93 לפסה"ד של כב' הש' מלצר ועמ' 57, ס' ד' לפסה"ד של כב' הש' רובינשטיין) ומהווה למעשה "תגמול" של עו"ד שלמה על חשבון התובע, שעה שהראשון התעשר (בין אם מדובר בשכ"ט ששולם לו ובין אם מדובר בהתעשרות נורמטיבית המגולמת בהצלחת התרמית) עקב מעשה המרמה (ר' פרשת אפל, שם בעמ' 47).

סבורני כי תרומתו של עו"ד שלמה לנזק, עולה משמעותית על תרומתו של התובע לנזק, כך שעל רקע נסיבות עניינינו, על רקע הזדון הניכר מהתנהלותו של עו"ד שלמה, על רקע הרווח שהרוויח עו"ד שלמה מכל הפרשה (שסביר מאוד בעיני שהינו מעבר לעולה מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני), וכן גם על רקע פערי הכוחות בין התובע ועו"ד שלמה, שתרמו גם הם ליכולת למנוע לכאורה את הנזק, יהיה זה לא ראוי, להטיל על התובע אשם תורם כלשהו, במישור יחסיו עם עו"ד שלמה.

הנזק

על בסיס כל האמור לעיל, אני מחייב בזאת את עו"ד שלמה לשלם לתובע סך של 439,448 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל (סכום זה מחושב כדלקמן: 463,080 ₪, כנזכר בכתב התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום 20.7.11, המועד שבו עו"ד שלמה השיב לתובע 40,000 ₪, שווה 479,448 ₪ פחות 40,000 ₪ שווה 439,448 ₪). כמו כן, אני מחייב את עו"ד שלמה לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

עקיבה

לטענת התובע (ס' 16 לסיכומיו ו-11.5 לסיכומי תשובתו) לתובע קיימת זכות עקיבה אחר הכספים שקיבל עו"ד שלמה ממנו, ושנטלו מהתובע שלא כדין, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובע זכותו זו קמה לו, משום שהעברת הכספים שלא כדין, נעשתה בין היתר, חרף חובת האמון שחב והפר עו"ד שלמה כלפי התובע, בשילוב עם האפשרות (הנטענת), לזיהוי הכספים האמורים, מתוך הכספים שהופקדו בידיו הנאמנות של עו"ד שלמה.

טענה זו, הועלתה לראשונה בסיכומי התובע ומהווה הרחבת חזית. אמנם טענות כלליות בנוגע לתחולת דיני עשיית העושר, כמו גם בדבר התעשרותם שלא כדין של רבין והרוש כן נטענו בכתב-התביעה (ס' 64.1.6 וס'64.2.7 לכתב התביעה), אולם לא באה כל התייחסות בהקשר זה לעו"ד שלמה וכן לא נכללה בכתב-התביעה אף מילה בנוגע לסעד העקיבה. אמנם, התייחסותו של עו"ד שלמה לסוגיית העקיבה בסיכומיו (ס' 33), מגלמת למעשה את הסכמתו הברורה לסטייה מהפלוגתאות המוסכמות בנסיבותינו, ודווקא היא זו שהכשירה את הרחבת החזית, אולם, עדיין אין הדבר מסייע לתובע.

הרי במסגרת התביעה לא התבקש כל סעד הרלבנטי לזכות העקיבה, לא כל שכן סעד קונקרטי ואופרטיבי שיאפשר לממש בדרך כלשהי את הזכות הנטענת. אמנם נטען להשבת הכספים (ס' 11.5 לסיכומי התשובה), אך מדובר בסעד המרכזי והטריוויאלי ביותר בדיני עשיית עושר, שאין צורך לבסס זכות לעקיבה אחר הכספים, בכדי לעתור לו וניתן להסתפק בהוכחת יסודות ההתעשרות שלא כדין בלבד.

ע"פ ההלכה בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה ומשכך אין בידי לעשות כן ובפרט שהתובע אף לא ניסה להתגבר על קושי זה בבקשה לתיקון תביעתו ולעתור לסעד אופרטיבי כלשהו בעניין זכות העקיבה הנטענת (ר' ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלנשטיין, פורסם באתרים משפטיים וכן ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4), 401, 404).

זאת ועוד, גם אין המקרה דנן נמנה על סוג המקרים החריגים בהם ניתן לסטות מההלכה בעניין זה (לעניין התנאים ר' ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1998)). אמנם, משלא עתר התובע לסעד קונקרטי ואופרטיבי, אזי גם קשה לבחון האם נסיבות המקרה דנא מחריגות אותו מההלכה הרלבנטית, אולם גם לו נניח שהתובע היה עותר לסעד ספציפי, כגון לצו להטלת עיקול על הכספים נשואי העקיבה הנטענת, עדין לא הוכחו התנאים לסטייה מההלכה.

דברים אמורים בכך שראשית, לא הוכח שמדובר בסעד הנובע ישירות מהסעד הכספי המקורי שהתבקש ואף לא נטען כך (ר' רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372). שנית, לא הוצגה והוכחה כל תשתית ראייתית שתאפשר הענקת סעד זה או כל סעד אחר שהיה עשוי להיות רלבנטי לזכות העקיבה (ר' פרשת ספיר לעיל), כך למשל לא הוכח לאן הוזרמו הכספים (לאיזה גורמים, לאילו חשבונות בנק ובאילו סכומים וכד') כן לא הוכח שהכספים ניתנים לזיהוי מתוך מסת הנכסים של הגורם הפלוני אליו הועברו. שלישית, איני סבור גם כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד שלא התבקש ( ע"א 624/49 פילוסוף נ' דוידזון, פ"ד כד(2) 378, 383) ואף לא נטען אחרת. לפיכך לאור כל האמור לעיל, אין לקבל את טענות התובע בעניין זה.

חבות נתבעת 4

בפרק זה נבחן את התנהלותו הטאבו, על רקע הטענות לרשלנותו, בין היתר בשים לב לשאלה האם ציות לנהלים פנימיים, הינו חזות הכל ומאיין את רשלנותו הנטענת ותוך בחינת האשם התורם המיוחס לתובע.

התנהלות

בראשית הדברים, אציין שבנוגע לעדותה של גב' שבת, העדה היחידה מטעם הטאבו בעניינינו, מקובלות עלי טענות התובע (ס' 21 לסיכומיו) שבהעדר כל נגיעה אישית שלה, לרישום ההערה בעניינינו (עמ' 59, ש' 27-23), הרי שאין לה כל ידיעה אישית על עובדות המקרה. גב' שבת אזכרה בעדותה, שתי עובדות אחרות בטאבו, האחת שרשמה את ההערה והשנייה שערכה את הביקורת על רישומה (עמ' 60 רישא), ושלכאורה, בנקל ניתן היה להביאן לעדות. גב' שבת טענה בחקירתה שהן לא הובאו לעדות, כיוון שלא היו זוכרות את שאירע לפני שנתיים, משהן רושמות כ-100 הערות ביום. עוד נטען שאם היו הערות רלבנטיות למקרה, הן היו נרשמות על כריכת התיק, מה שלא נעשה בעניינינו (עמ' 60 ש' 7-5 וס' 57 לסיכומי הטאבו).

משלא הוגש מטעם העובדות הנ"ל, כל תצהיר בו נטען שאינן זוכרות את נסיבות המקרה, אני דוחה הסבר זה. האם לא ייתכן שניתן היה מחקירת עובדות אלה, לשפוך אור על מה שהנחה אותן ומה הרציונל בבסיס פעולותיהן? כמו כן, משהבחירה היא בין להביא את מי שטיפל בבקשה, גם אם לכאורה אינו זוכר אותה, לבין מי שלא טיפל בה כלל, הרי שיש להביא את העד מהסוג הראשון כשבחירה הפוכה, יכולה להתפרש כניסיון למנוע את חקירת העובדות הנ"ל. לפיכך, משאין מדובר בהסבר ראוי או מניח את הדעת, למחדל הטאבו מהבאתן לעדות, ייזקף הדבר לחובתו של הטאבו (ר' פ"ד סלימה ).

לגופו של עניין, אין חולק שבנסיבותינו, הערת האזהרה נרשמה ע"י הטאבו, על בסיס הבקשה לרישום וצרופותיה. בבקשה (נספח א' לתצהיר גב' שבת), צוין שדניאל אלקושי מס' ת"ז XXXXX831, הוא בעלי הנכס (ס' 3), שהתובע הוא מי שלטובתו ניתנה ההתחייבות (ס' 4), שאלקושי הוא "המבקש", בצירוף חתימתו הלכאורית בסמוך (ס' 6). כן, עו"ד שלמה, שצוין כמטפל ברישום, הצהיר שהבקשה חתומה ע"י המבקש וביקש לאשרה (ס' 7).

לבקשה צורפו הנספחים הבאים שנחתמו ע"י שני הצדדים: נסח הטאבו (ובו רק מס' הדרכון של הבעלים הרשום), צילומים של רישיון נהיגה של התובע, של ת"ז המוכר ושל הנסח (שכבר עמדתי על המשמעות שניתנה לחתימתם ע"י התובע) וחוזה המכר שערך עו"ד שלמה ושהיה למעשה, המסמך היחיד בו אוזכרו הן מס' ת"ז של המוכר והן מס' הדרכון שמופיע בנסח (ס' 1-2 ונספח א' לתצהיר גב' שבת).

בנסיבותינו, המסמך שהיה מתבקש ביותר, שיצורף לבקשה ושהטאבו ידרוש הצגתו לצורך אישור הבקשה, הינו צילום הדרכון וזאת משהבעלים מזוהה ע"פ מספרו בלבד בנסח. גב' שבת אישרה בחקירתה כי "לפי המסמכים" לא התבקש צירוף הדרכון (עמ' 61, ש' 8-7) ואין חולק שההערה נרשמה בהעדר צילומו או כל מסמך אחר שהיה בו בכדי לזהות את המוכר כבעלי הנכס. יודגש שאף גב' שבת הודתה, שלו הייתה היא עומדת בפני מצב זה, הייתה דורשת אסמכתא לדרכון, בדמות צילומו או תמצית רישום ממשרד הפנים לאימות הדברים (עמ' 63, ש' 8-1), כשבהמשך דבריה טענה שאף לא הייתה מסתפקת בצילום הדרכון, אלא במקור או בהעתק נאמן למקור המאושר כדבעי (ש' 14-13).

מסקנות – הפרת חובת זהירות והתרשלות

"לשכת רישום המקרקעין אמנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה "חזות הכל", מעת שעסקינן במקרקעין. כך ברי הוא, כי אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין, כי הרישום הוא המחייב (ראו:סעיף 125 לחוק המקרקעין). מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששוברה בצדה. לית מאן דפליג, כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות" (ע"א 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, פורסם באתרים משפטיים - פ"ד אובניק). דברים אלה, הגם שנכתבו בהקשר של אחריות הטאבו, כלפי בעל משכנתא שנמחקה באמצעות טופס בקשה מזויף, יפים גם לעניינינו ומקימים לטאבו חובת-זהירות מושגית – כללית.

האם בנסיבותינו, קמה לטאבו גם חובת זהירות קונקרטית? הטאבו הכחיש שהוא חב בחובת זהירות כלשהי כלפי התובע, בין היתר משאין התנהלות יתר הנתבעים כמו גם הנזק, בגדר ציפיותיו (ס' 2 לסיכומיו). איני מקבל טענה זו. לדעתי פרט לחובת הזהירות המושגית, מוטלת על הטאבו בעניינינו, גם חובת זהירות קונקרטית.

הדברים אמורים על רקע נסיבותינו המיוחדות, בהן כאמור קמה דווקא לדרכון חשיבות קרדינאלית, וחרף זאת הוא לא הוצג וצילומו לא צורף לבקשה. מה גם, שלמרות שבנסיבותינו ניתן היה אף באמצעים אחרים, לוודא שהמוכר הוא בעלי הנכס, כגון ע"י צירוף תמצית רישום ממשרד הפנים, שגב' שבת העידה שבנסיבות אלה הייתה דורשת (עמ' 63, ש' 8-1), הדבר לא נדרש ע"י הטאבו. הדבר תמוה במיוחד, דווקא בשל "נורות אזהרה" וסימני השאלה הרבים בנסיבותינו, שהיו עולים בבדיקה רצינית, ראויה וסבירה של הבקשה וצרופותיה.

בעיקר עסקינן בכך, שבשום מקום בבקשה ובנספחיה, לא הצהיר עו"ד שלמה, שאימת את זהותו של דניאל אלקושי או שזיהה אותו, כבעל מס' הדרכון הנקוב בנסח. מס' הדרכון הופיע רק בחוזה המכר, אולם נשמט מהבקשה והשמטה זו נראית בעיני בולטת ביותר והייתה חייבת להדליק "נורה אדומה" בפני פקיד הרישום. ויודגש: חוזה המכר, גם אם כלל את מס' הדרכון, לא הכיל הצהרה של עו"ד שלמה שמאשר שדניאל אלקושי, בעל מס' דרכון (או אף בעל מס' ת"ז) כזה או אחר, חתם בפניו על גבי החוזה. גם לא ניתן למצוא הצהרה שכזו בכל מסמך אחר.

זאת ועוד, גם העובדה שבנסיבותינו, בהן הדרכון הוא כאמור המסמך המהותי והנדרש ביותר, דווקא צורפה ת"ז של המוכר כשהיא גם חתומה ע"י התובע (כשעל נפקות הדבר כבר עמדתי), עת הדבר כלל לא נדרש ע"י הטאבו (עמ' 65, ש' 14-12 וש' 20 ועמ' 66, ש' 30-29), מחשידה בעיני. ת"ז החתומה מחד והעדר הדרכון מאידך, מעוררים את התחושה שמישהו ניסה לפצות על הפגם שבאי-צירוף אמצעי הזיהוי המהותי ביותר לבקשה, ע"י תיקוף נוסף ואשרור לכאורי של אמצעי זיהוי אחר, שכן צורף, אך אינו מאפשר את הזיהוי הנדרש.

יתרה מכך, מס' הדרכון של אלקושי היה זהה, בנסח (בו נרשם מספרו עוד בשנת 1974, עת רכש הבעלים את הנכס) ובחוזה המכר מ-2010, דבר שאינו אמור להיות אפשרי, משאישרה גב' שבת בחקירתה, שדרכון ישראלי תקף ל-10 שנים ואחרי כן מוחלף מספרו (עמ' 66, ש' 6-1). עוד העידה שהיא נוהגת לבדוק את תוקפו של דרכון שמוצג בפניה, משאסור לה, לאמת חתימה (במקרים בהם אין אימות ע"י עו"ד) במידה ואינו תקף (עמ' 65, ש 30-29). לפיכך, האם במקרה דנן, בו אמנם לא מוצג דרכון, אך מהנתונים עולה כי מספרו של דרכון הבעלים ומבקש הרישום, לא השתנה במשך יותר מ-30 שנה, ראוי להתעלם מעניין זה ולאשר את הרישום? ספק רב בעיני.

נורות האזהרה לעיל, נראות חמורות יותר, על רקע העובדה שמקרי זיוף הינם תופעה המוכרת לטאבו. גב' שבת אישרה בעדותה שטופס הבקשה לרישום הערת אזהרה (מוצג ת/1) אף שונה לאחרונה, לאחר שינוי התקנות והנהלים הרלבנטיים בינואר 2012 (עמ' 63, ש' 20-19), כשהדבר נבע בין היתר, מריבוי מקרים של זיופים, מרמה והתחזות (עמ' 67, ש' 18-16). גב' שבת העידה, שעתה הבקשה לרישום הערת אזהרה, דומה יותר לבקשה לרישום עסקה במקרקעין (עמ' 63, ש' 22) ומעיון בטופס החדש, עולה שנוספה בו רובריקה של סוג אמצעי הזיהוי (ת"ז, דרכון, מס' חב' וכד') וכן נדרש שהגורם המטפל ברישום (עו"ד/רשם) יאשר בחתימתו, בין היתר, שזיהה את המבקשים (ולא רק שאלה חתמו בפניו כפי שנדרש בטופס הקודם).

יתרה מכך, הוכח בפני שהטאבו נוקט משנה זהירות בכל הנוגע למגרשים (שקיים קושי רב יותר בזיהוי בעלי הזכויות בהם לעומת דירות). גב' שבת העידה שבהתעורר ספק בנוגע לזיהוי בעל מגרש, נדרש להציג, בין היתר, שטר מכר מקורי, ואסמכתאות של התכתבויות עם הרשויות וכי בהעדר זיהוי מוחלט, הערת האזהרה לא תירשם (עמ' 67, ש' 29-24). כן ראו ס' ו' לנוהל 2.3.1030 - נספח ב' לתצהירה, הקובע שיש להפקיד הקפדה מיוחדת על זיהוי צד לעסקה כשמדובר בחלקות. אמנם בנוהל הנ"ל, מדובר בזיהוי לצורך רישום עסקה, בשונה מהערת-אזהרה, אך הדברים רלבנטיים גם לעניינינו, בפרט על רקע עדות שבת, שהתייחסה גם לרישום הערות.

על רקע כל האמור לעיל, סבורני שהטאבו התרשל בטיפול בבקשה, מקום שאישר את רישום ההערה בנסיבות הנזכרות לעיל. כמו כן, הטאבו היה יכול והיה צריך לצפות, שרישום הבקשה בנסיבות אלה – בהעדר דרכון או ראיה אחרת שמאפשרת לוודא שהמוכר בעסקה הוא הבעלים בנסח – עשויה להזיק לתובע ולצדדים שלישיים (הן הבעלים האמיתי והן מי שיסתמכו על הרישום). יותר מסביר בעיני, שבדיקה ראויה וקפדנית יותר של הבקשה, הייתה מדליקה "נורות אזהרה", נוכח מספרו של הדרכון שלא השתנה במהלך שלושה עשורים או שהייתה מעלה את הכשל באימות זהות המוכר באמצעי ראוי והייתה מחייבת המצאת מסמכים נוספים – דבר שהיה מקשה ממשית על טשטוש התרמית.

לא זו אף זו, בדיקה יסודית ורצינית יותר של הבקשה וצרופותיה, הינה אמצעי שעלותו כמעט אפסית וברי שתועלתו (הנזק שהיה צפוי להימנע מסיכול התרמית), עולה משמעותית על עלותו, מה גם שדרישת הטאבו למסמכים נוספים, לצורך זיהוי צדדים לעסקה ובעלי זכויות, אינו דבר חריג כאמור (ר' עמ' 62 ש' 29 – עמ' 63 ש' 8, ועמ' 64 ש' 22-21), כמו גם דרישה לתיקון בקשות כתנאי לאישורן.

האם קיימים בנסיבותינו שיקולים שבעטיים יש לקבוע שהטאבו לא חב בחובת זהירות קונקרטית או שלא הפר אותה? סבורני שהתשובה שלילית.

לטענת הטאבו הוא פעל בדיוק בהתאם לנוהל הרלבנטי (נוהל 1.8.10 – נספח ג' לתצהיר גב' שבת וס' 6 לסיכומי הטאבו). הנוהל, כך נטען, קובע סטנדרט מופחת לצורך זיהוי צדדים, עת מדובר ברישום הערת-אזהרה, בשונה מרישום עסקה במקרקעין (נספח ב' ל-ג' לתצהיר שבת וס' 9 לסיכומי הטאבו). לפיכך נטען, כי משקובע הנוהל שעל עוה"ד המגיש בקשה, הנטל לאמת את חתימת המבקש ומשעשה כן עו"ד שלמה, תוך צירוף החוזה (שבו, כך נטען, נעשה לכאורה הקישור בין מס' ת"ז למס' הדרכון) וצירוף צילומי ת"ז המוכר והנסח חתומים ע"י הצדדים, הרי שהטאבו הוטעה לחשוב שאין כל סיבה לסרב לרישום ההערה (ס' 10, 13 ו-15 לסיכומיו) ומשכך לא התרשל.

טענה זו (שתאוזכר גם בפרק הקש"ס) – דינה להידחות. אמנם נכון הדבר שמקום בו הבקשה מוגשת ע"י עו"ד, עליו הנטל לאימות חתימת המבקש, אולם הדבר אינו גורע מחובת הזהירות המוטלת על הטאבו, כגוף שלטוני המופקד על רישום מקרקעין, הגם שפעל ע"פ הנוהל הרלבנטי (ס' ד' לנספח ג' לתצהיר שבת). הנהלים הרלבנטיים מהווים רק "רף תחתון" לעניין חובת הזהירות המוטלת על הטאבו, משלא מדובר בדבר חקיקה ראשית או אף משנית. למעשה, עוולת הרשלנות המעוגנת בפקודת הנזיקין, כמו גם הפסיקה היוצקת תוכן לתוכה, משרטטות את היקפה המלא של חובת הזהירות שמוטלת על הטאבו, כשכל מקרה נבחן לגופו. לפיכך, גם פעולה על פי נוהל מסוים, יכולה בנסיבות מסוימות להיחשב כלא מספקת ואף רשלנית.

בנסיבותינו, לא הופעל שיקול הדעת הראוי עת אושרה הבקשה, וזאת משלא הוכח שהיה מקום על בסיס הנתונים שהוצגו בפני הטאבו, להשתכנע במידת וודאות מספקת, שמבקש הבקשה הוא בעל המקרקעין ע"פ הנסח ובפרט על רקע "נורות האזהרה" שהבהבו בעניין זה.

יצוין שהצדדים חלוקים בשאלה, איזה מסמך היה מהותי יותר לצורך אישור הבקשה – החוזה שקושר לכאורה בין הדרכון ות"ז (ס' 24 לסיכומי התובע) או הבקשה בה אימת עו"ד שלמה את חתימת המבקש וממנה נעדר מס' הדרכון (ס' 12 לסיכומי הטאבו).

ראשית אציין שגב' שבת בעצמה העידה, שאינה יכולה לנתק את הבקשה ממכלול המסמכים שצורפו לה (עמ' 60, ש' 29) ואין ספק שהיה על הטאבו לבחון בצורה ראויה את מכלול הבקשה, ולוודא שהדבר האלמנטרי ביותר – שהמוכר בחוזה הוא אכן בעלי הנכס, הוכח בפניו כדבעי.

עם זאת, סבורני שקיים משקל רב יותר לבקשת הרישום. טופס הבקשה הוא המקום היחיד, בו נדרש לאמת את חתימת המבקש. משעו"ד שלמה עשה כן על בסיס ת"ז בלבד, כשבנסח מופיע מס' הדרכון בלבד, הייתה צריכה להידלק נורה אדומה. לא ניתן היה להיבנות על כך, שברישת החוזה צוינו הן מס' ת"ז והן מס' הדרכון של אלקושי, וזאת משהחוזה אינו כולל שום הצהרה, שעו"ד שלמה זיהה את אלקושי ע"פ מס' דרכונו. לכן גם אין ממש בטענה, שחזקה על מי שערך את החוזה, שבדק את הדברים (עמ' 66, ש' 23). בשולי הדברים, אציין שאין בהסתמכות על הנוהל הרלבנטי, שיוצר אלטרנטיבה לטופס הבקשה (ס' א' לנספח ג' לתצהיר הטאבו), בכדי לגרוע ממסקנתי, זאת לא רק נוכח הדיון האמור לעיל בדבר נפקות הנהלים, אלא גם משהנספח הרלבנטי לו (מס' 3), לא צורף כראיה בעניינינו.

טענה נוספת של הטאבו, היא שיש לכאורה עדיפות להימנע מ"תאונה משפטית" שעתידה הייתה להתרחש, לו ההערה לא הייתה נרשמת על אף שהעסקה הייתה תקינה, וזאת במצב בו היה נעשה רישום של הערת אזהרה אחרת או עיקול (ס' 14 לסיכומיו). דין הטענה להידחות, זאת הן משהנחת היסוד לעיל היא שהעסקה הייתה תקינה, בשונה מעניינינו, והן משיש ממש בטענה (ס' 3 לסיכומי תשובת התובע), שבמצב של מניעה מרישום ההערה, הרוכש מוגן יחסית, משום שלרוב הוא מפקיד את הכספים בחשבון נאמנות עד לרישום ההערה, כשהכספים לא מועברים למוכר כשיש מניעה מהרישום וכל עוד היא נמשכת. מאידך, הגנה דומה לא קיימת במצב בו ההערה נרשמת (עקב רשלנות ומקום שלא הייתה צריכה להירשם) והכספים כבר מועברים למתחזה.

זאת ועוד: איני רואה בסיכוי להטלת עיקול או לרישום הערת אזהרה לטובת אחר, במקרה של סירוב לרשום את ההערה המבוקשת, כנזק שעלול להיגרם לקונה הראשון. אם הלך המוכר מאחורי גבו של הקונה הראשון ומכר את הנכס שוב, לפני שהסדיר את הדרוש לרישום ההערה לטובת הקונה הראשון, נדמה לי כי עדיף לו לאותו קונה, שלא לרכוש כלל את הנכס ממוכר חסר אמינות שכזה ולא להסתבך מלכתחילה בעסקה עם מוכר שכזה. הוא הדין פחות או יותר לגבי עיקול. אם המוכר לא מסוגל לסלק את העיקול בכוחות עצמו או לא יסכים לסילוק העיקול מתוך תמורת המכר, הדבר אומר דרשני וגם כאן סביר להניח שמוטב לקונה להתרחק מהעסקה.

בשולי הדברים ומעבר לנדרש, סבורני כי אין ממש בטענה שעו"ד שלמה עצמו לא חשב עד להגשת התביעה שהטאבו התרשל (ס' 20 לסיכומיו) וזאת לאור הראיות הסותרות בעניין זה (ס' 4 לסיכומי התשובה של התובע). מעבר לכך, הרי שדעתו בעניין זה, עם כל הכבוד, אין לה כל משקל ועל אחת כמה וכמה נוכח מעורבותו בפרשה.

קשר סיבתי

הטאבו מכחיש קיומו של קש"ס בין הפרת חובת הזהירות שלו ורישום ההערה ובין הנזק הנטען (ס' 46 לסיכומיו). דין הטענה להידחות, למעט לגבי שני סכומים ששילם התובע לפני רישום הערת האזהרה. להלן נימוקי:

ראשית, יוזכר שרישום ההערה היה אחד מהתנאים, לשחרור התשלום הראשון של התמורה לרבין (ס' 4.א. לחוזה). בפועל, הכספים שוחררו לאחר שעו"ד שלמה הודיע לתובע טלפונית, אודות ביצוע הבדיקות ורישום ההערה, ולאחר שהעביר לו בפקס ביום 24.6.10 אישור על רישומה (ר' ס' 28 ונספח ט' לכתב התביעה). כן יצוין שהאסמכתא לרישום ההערה, הוצגה גם לטורג'מן במועד זה ע"י הרוש (ר' מוצג במ/1 בעמ' 4 סיפא).

יודגש שרישום ההערה, היה התנאי היחיד, שהוכחתו חייבה אישור של גורם חיצוני ואף מוסדי , להבדיל מהתנאי בדבר אימות זהות המוכר ודרכונו במשרד הפנים, שהיה תלוי לכאורה רק בפעולות עו"ד שלמה. כמו כן, כיוון שבהעדר אסמכתא על הרישום, לא יכול היה עו"ד שלמה לשחרר את הכספים גם אם הבשילו שאר התנאים לשחרור הכספים (ביצוע הבדיקות במשרד הפנים והצגת הדרכון), הרי שקיים קשר סיבתי הדוק בין רישום ההערה לכספים ששולמו בהסתמך עליה.

שנית, לו היה הטאבו, נמנע מהפרת חובת הזהירות החלה עליו ועומד על הצגת דרכון בטרם הרישום, אזי הדבר היה מחייב ביצוע בירורים נוספים, שקרוב לוודאי היו מונעים את נזקי התובע. זאת משני טעמים: הטעם הראשון הוא נוכח השוני בין נתוני ת"ז לדרכון (השוני בין שמות המשפחה ושמות האבות) שהיה נחשף עם הצגתו. ולראיה – דברי גב' שבת בחקירתה, שלו היה מוצג בפניה הדרכון ובו השם "קלינסקי", הייתה דורשת התייחסות לשינוי השם ממשרד האוכלוסין ולא מסתפקת בתצהירי זיהוי, לצורך רישום הבקשה (עמ' 64, ש' 25-17).

טעם נוסף נובע מכך שהצגת הדרכון, הייתה גוררת את בדיקת תוקפו, שהייתה מעלה שבמהלך שלושת העשורים האחרונים, מספר הדרכון של המוכר והבעלים לכאורה, לא השתנה. גילוי זה, מהווה נורה אדומה מהבהבת, וזאת משדרכון תקף לעשור בלבד ומספרו משתנה אחרי כן (עמ' 66, ש' 6-1). אמנם, גב' שבת העידה שהיא בודקת את תוקף דרכון, כשהיא נדרשת לאמת חתימה על בסיסו (עמ' 65, ש' 30-29) וזאת כשהבקשה לא מוגשת ע"י עו"ד, אולם לא סביר בעיני, שבדיקה אלמנטרית זו לא תעשה, רק מהטעם שהבקשה הוגשה ע"י עו"ד ושעה שלא רק שהבעלים מזוהה בנסח רק באמצעות מס' דרכונו, אלא שעוה"ד עצמו, גם מצא לנכון, משום מה, להשמיט את מס' הזיהוי הרלבנטי מהבקשה ולזהות את המבקש, דווקא על בסיס ת"ז שלא רשומה כלל בנסח.

הטאבו יכול וצריך היה לצפות שברישום הערת האזהרה על זכויות התובע בנכס, בהעדר הדרכון ובהעדר יכולת לוודא שהמוכר בחוזה הוא גם הבעלים הרשום בנסח, עתיד התובע להינזק. זאת גם לולא עיון בחוזה שצורף לבקשה (שבו נקבע שהתשלום הראשון של התמורה ישוחרר, לאחר רישום ההערה – ס' 4.א. סיפא לנספח ה' לתצהיר התובע), ובהתחשב בכך שמן המפורסמות שבחוזה מכר מקרקעין, רישום הערת אזהרה היא אחד מהתנאים, ולרוב התנאי העיקרי, להעברת חלק מכספי התמורה לידי המוכר.

זאת ועוד, משקבעתי שלא הוכח בפני, שהדרכון המקורי הוצג אי-פעם בפני עו"ד שלמה ומאידך, שכן הוכח שבמועד רישום ההערה, אף לא היה בידיו פקס של צילום הדרכון, הרי שאין ממש בטענות הטאבו לניתוק הקש"ס על סמך ההנחה שעו"ד שלמה ראה את הדרכון המקורי בטרם שחרור הכספים (ס' 48 לסיכומיו).

לא זו אף זו, גם ההסתמכות על כך שעו"ד שלמה אישר בחקירתו, שאם הדרכון היה מוצג במעמד החתימה, אז מבחינתו, ניתן היה לשחרר את הכספים (עמ' 92, ש' 7-5), כדי לטעון לניתוק הקש"ס על בסיס ספקולטיבי גרידא (ס' 49 לסיכומי הטאבו), אין בה כלום, שכן כאמור הדרכון לא הוצג. יתרה מכך, גילוי השם "קלינסקי" במעמד החתימה, היה לא רק מעלה שאלות, אלא גם מצריך תיקון פרטי ההסכם והגשת בקשה לשינוי שם לצורך רישום ההערה (ס' 12 לסיכומי תשובת התובע), דבר שהיה עתיד לחשוף את התרמית או לכל הפחות להדליק נורות אזהרה נוספות.

טענות ספקולטיביות נוספות של הטאבו בסיכומיו בעניין זה (ס' 51-50), דינן להידחות. אין כל וודאות שעו"ד שלמה היה נוהג, כפי שהעיד שינהג, בסיטואציות ההיפותטיות הנטענות, מה גם שלו היה נדרש עו"ד שלמה ע"י הטאבו, להגיש בקשה חדשה לרישום ההערה, תוך אימות זהות המוכר ע"י מס' הדרכון, לא ניתן היה לעשות כן בנקל כפי שנטען והיה נדרש לשנות את פרטי החוזה, להגיש בקשה לשינוי שם במשרד הפנים ורק אז להגיש בקשה חדשה (ר' גם ס' 29 לסיכומי התובע וס' 13 לסיכומי התשובה). בנוסף, אף בסיטואציה ההיפותטית, בה היה עו"ד שלמה רושם את מס' הדרכון בבקשה (ס' 50 לסיכומי הטאבו), עדין לא ניתן היה לרשום את ההערה, שכן עיון בנסח והשוואת תאריך רישום בעלות המוכר בזמנו למועד הנסח הנוכחי, היה מעלה שהדרכון כבר לא אמור להיות תקף.

אכן, אין ספק שלהתנהלותו של עו"ד שלמה, הייתה תרומה לפוטנציאל של הטעיית הטאבו, כפי שתואר ונדון בהרחבה, אולם למימוש הפוטנציאל אחראי הטאבו בעצמו, שאינו "חותמת גומי" והיה יכול בבדיקה נאותה של הבקשה וצרופותיה, לדלג מעל משוכת ההטעיה, ולהסיק שהבקשה אינה יוצרת את הקישור הבסיסי והאלמנטרי ביותר, בין זהות המוכר בחוזה לזהות בעלי הנכס בנסח, לצפות שאישורה במצב זה, יוביל לנזקים - ולדחותה על האתר, תוך בקשת הבהרות ואסמכתאות נוספות.

בשולי הדברים, אבהיר שגם הפסיקה אליה הפנה הטאבו בסיכומיו (ס' 56), אינה משנה את התמונה. ב-ת.א. 3449/07 יעקב נ' לשכת רישום המקרקעין, (פורסם באתרים משפטיים), עלה בידי הרמאי, לא רק לרשום הערת אזהרה על סמך חוזה מזויף, אלא גם לרשום את הנכס עצמו בטאבו. ביהמ"ש השלום דחה את התביעה כנגד הטאבו, וקבע שהתרמית לא בוצעה באמצעות רישום הערת האזהרה ע"ש הרמאי, אלא באמצעות רישום העברת הבעלות על-שמו וכי הפגמים בבקשה לא היו מונעים את רישום הנכס ע"ש הרמאי בטאבו. בערכאת הערעור, אושרה הקביעה ( ע"א 38571-10-11), ונקבע שרישום העברת הבעלות, מנתק כל קש"ס אפשרי, בין הרשלנות שברישום ההערה, לבין הנזק שנגרם למערער. יצוין שגם ביהמ"ש העליון לא התערב בקביעה זו ( רע"א 2906/13). לעומת זאת, במקרה דנא, לא נרשמה הבעלות ועל כן לא ניתן לומר כי נותק הקשר הסיבתי כפי שהיה במקרה שאוזכר לעיל.

זאת ועוד, הטאבו ציטט בסיכומיו (ס' 56) דברים שבית המשפט אמר במקרה הנ"ל (בערכאה הראשונה) ושלפיהם, אין להטיל על הטאבו אחריות הגדולה מזו המוטלת על עורכי הדין של העסקה ביחס לאימות זהות הצדדים. דא עקא, הציטוט שהובא לא היה שלם ונשמטו ממנו השורות שקדמו לו ואשר מהן ניתן ללמד את ההקשר שביחס אליו נאמר ציטוט זה והוא טענת התובע שם, שלפיה על הטאבו להשוות בין החתימות של הצדדים על העסקה, לחתימות קודמות שלהם המצויות בטאבו. דא עקא, במקרה הנוכחי לא הועלתה טענה שכזו על ידי התובע. כמו כן, גם אני מסכים לקביעה העקרונית שלפיה מלאכת זיהוי הצדדים מסורה לעורכי הדין ולא לטאבו, אולם, תפקידו של הטאבו הנו, בין היתר, לפקח, לבדוק ולוודא כי מלאכת הזיהוי נעשתה על ידי עוה"ד כראוי. דא עקא, במקרה הנוכחי, משעו"ד שלמה לא זיהה את המוכר לפי הזיהוי הרלבנטי והקיים בנסח, לא מילא תפקידו כראוי וכאמור, עובדה זו הייתה בולטת והייתה חייבת להדליק נורה אדומה אצל הטאבו. הוא הדין לגבי אי צירוף צילום הדרכון בנסיבות אלה.

לבסוף וכפי שנרמז בפתח פרק זה, לגבי שני הסכומים ששולמו על ידי התובע לפני שנרשמה הערת האזהרה, בסך 14,500 ₪ להרוש ביום 22.6.10 ו-5,750 ש"ח לעו"ד שלמה כשכ"ט ביום 24.6.10, אני מוצא כי אין קשר סיבתי בין מחדל הטאבו ולבין תשלומם, שהרי התשלום לא נעשה בהסתמך על הערת האזהרה.

על רקע כל האמור לעיל, אני קובע כי קיים קשר סיבתי הדוק בין התרשלות הטאבו ולבין מרבית נזקי התובע, למעט שני הסכומים הנזכרים לעיל.

אשם תורם

לטענת הטאבו (ס' 40-44 לסיכומיו), התובע עצמו נהג בחוסר זהירות קיצוני המהווה אשם תורם משמעותי, שיש לקחת בחשבון בכל הנוגע לחבותו שלו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפני, סבורני שבעוד שקשה לראות בהתנהלות נקודתית וספציפית כזו או אחרת של התובע לכשעצמה כהתרשלות בנסיבותינו, הרי שדווקא ב"מבט על" ועל רקע התמונה השלמה, עולה שאכן נהג התובע, בעניינינים מסויימים בעצימת עיניים, עת התעלם מסימני האזהרה שעלו מהעסקה.

תוואי העסקה ומעמד החתימה, לוו במספר סימנים מחשידים, שצירופם יחדיו, היה מוביל כל אדם סביר למסקנה, שככל ויש מקום להמשיך בגיבוש העסקה, הרי שלפחות יש לנקוט ולהתנהל במשנה זהירות ותוך עירנות מקסימאלית בכל הנוגע לה.

כוונתי היא ראשית, למחיר הנמוך של הנכס – דובר היה על 2.4 מיליון ₪, כשהתובע הצליח אף להפחיתו ל-2.3 מיליון (ס' 5 לתצהירו) לעומת הערכת התובע שעמדה על 3 מיליון ₪ (עמ' 46 סיפא – עמ' 47, ש' 3-1). יצוין שכשנשאל התובע, האם לא שאל את עצמו או את המתווכים, מדוע מחיר הנכס הוא נמוך כ"כ, השיב: "אני לא צריך לשאול" (עמ' 47, ש' 7-6). אמנם, לטענת טורג'מן, המחיר המקורי עמד על 2.9-2.8 מיליון, אולם גם מחיר זה היה נמוך משווי הנכס, ולמעשה מחקירתו עלה, שדווקא המחיר האטרקטיבי הנ"ל, הוא שמשך את תשומת ליבו לנכס, ובפרט על רקע הביקוש הגדול למגרשים בצפון ת"א שאפיין את התקופה (עמ' 19, ש' 7-3).

בנוגע לטענת התובע (ס' 34 לסיכומיו) ששוויו הנמוך של הנכס, לא הוכח ונדרשת חוות-דעת לצורך כך – דינה להידחות מקום שהתובע עצמו אישר ואמר בחקירתו שהעריך בזמנו את המגרש במחיר של 3 מיליון ₪.

למחיר הנכס כאמור, יש להוסיף "נורת אזהרה" נלווית והיא רצון המוכר במכירת המגרש במהירות (עמ' 19, ש' 4), ואין זה משנה אם רצון זה נבע כביכול מעסקה קודמת שהתפוצצה (עמ' 21, ש' 2), או מאירוע לבבי שעבר המוכר ושבעטיו חפץ היה לחלק את הכסף בין נכדיו, עוד בחייו (עמ' 3 סיפא למוצג במ/1, עמ' 24, ש' 2-1 ועמ' 77, ש' 31-30 לפר').

סימן אזהרה נוסף היה דמי התיווך האסטרונומיים, שעמדו על 18% מהעסקה, לעומת כ-2% דמי תיווך שמשולמים בדר"כ בתיווך בעסקאות מקרקעין. מחקירת התובע עולה, שאולי פעם אחת בחייו, שילם סכום דומה ולמרות התחמקויותיו בחקירתו, ובניגוד לטענתו (ס' 35 לסיכומיו), עולה בבירור שמדובר בסכום חריג (עמ' 54, ש' 32-25). מחקירתו עוד עולה, שהוא חשש שסירובו לתשלום סכומים אלו, עתיד להוביל להפסד העסקה (עמ' 32, ש' 11-5) ושטורג'מן אף העמידו בפני העובדה ש"זו העסקה" (עמ' 51, ש' 15-10). עובדה זו גם היא מעידה על "נורת אזהרה" שהייתה צריכה להשפיע על התנהלות התובע. יצוין שגם טורג'מן עצמו לא ידע להסביר מדוע נעתר התובע לתשלום סכום זה, עת מחד טען שהתובע הסכים כי הוא אוהב אותו (עמ' 25, ש' 10-9), ומאידך ש:"הוא יודע יותר טוב ממני את העבודה" (ש' 18-17).

סימן אזהרה רביעי בעניינינו, הינה העובדה שהתובע נאלץ לקבל כמעט כעובדה מוגמרת, את ייצוגו בעסקה ע"י עו"ד שלמה. תחילה טען התובע בחקירתו, שהרוש המליץ לו על עו"ד שלמה וכי משהחל האחרון את הטיפול בעסקה מצד המוכר, ונוכח ניסיון העבר של התובע, הוא חשש שמעורבות עו"ד אחר, תביא לכישלון המו"מ (עמ' 42, ש' 26 - עמ' 43, ש' 4 ועמ' 56, ש' 12). בהמשך חקירתו הסביר שהיה ברור לו שאם לא יסכים שעו"ד שלמה ייצג את שני הצדדים לעסקה, אז העסקה תכשל (עמ' 56, ש' 15-13), אך גם נאלץ להודות שלא שאל אם הוא יכול להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמו, משהיה לו ברור ש" העסקה המיוחדת הזאת עם 400,000 ₪ דמי תיווך הולכת קומפלט עם עו"ד שלמה" (עמ' 56, ש' 20-18).

סבורני שהסיטואציה בה היצוג ע"י עו"ד שלמה, כמעט נכפה על התובע, הייתה צריך להדליק אצלו נורת אזהרה ולמסמס מעט את עיוורונו מאטרקטיביות הגלומה בעסקה. זאת על אחת כמה וכמה, שעה שכבר בפגישת החתימה ולאחר שהתובע הזכיר במסגרתה, ששמע על תרגיל עוקץ בנסיבות דומות לעניינינו, ניסה עו"ד שלמה להרגיעו בכך שהוא מבוטח בביטוח אחריות מקצועית (ס' 21 לתצהיר התובע, ס' 22 לתצהיר טורג'מן ועמ' 4 למוצג במ/1). לדעתי, דברי "הרגעה" אלה דווקא, היו צריכים להדליק נורה אדומה.

לא זו אף זו, סימן אזהרה נוסף וכבד משקל במיוחד, הופיע בסמוך לחתימת החוזה, עת התברר שהמוכר לכאורה, שהנכס נרשם בטאבו באמצעות דרכונו בלבד, לא טרח להביאו לצורך חתימת החוזה. כשיודגש שבשלב זה כבר נודע לתובע מפי רבין אודות שינוי השם מ"קלינסקי" ל-"אלקושי", וששם המשפחה בדרכון שונה מהשם בת"ז (עמ' 43, ש' 29-18).

על רקע כל סימני האזהרה לעיל, סבורני שהתובע עצם את עיניו מלחשוד בכשרות העסקה והתרשל, עת בהתעלם מנורות האזהרה שתוארו לעיל וחתם על העסקה. התובע עשה כן במהירות רבה (עמ' 43, ש' 15-14), על אף שלא הופעל עליו לחץ לעשות כן באותו היום (עמ' 45, ש' 19-18), בהעדר דרכון או וודאות שהמוכר הוא בעלי הנכס, כשהתובע אף הודה, שלא ביקש שרבין יסור לביתו וימציא את הדרכון בטרם החתימה, או את דחיית החתימה עד לאחר הצגת הדרכון (עמ' 52, ש' 8-4) וכל זאת אף שידע על שינוי שמו של המוכר. הדברים אמורים ביתר שאת, משמדובר בקבלן עם ותק של יותר מ-40 שנה (עמ' 41, ש' 12-9), שאף העיד על הבנתו בעסקאות מקרקעין (ש' 26-25).

אכן התובע שם מבטחיו בעו"ד שלמה, ששחרור הכספים יעשה רק לאחר ביצוע הבדיקות הנדרשות, ומשכך לכאורה נעתר לחתימה על החוזה בנסיבות אלה (עמ' 43 סיפא - עמ' 44, ש' 2-1 ועמ' 45, ש' 17-11), ואמנם, עו"ד שלמה חב בחובות אמון וזהירות כלפי לקוחותיו, בין היתר נוכח האמון הבלתי מסויג שנותן לקוח ככלל בבא-כוחו, שיטפל בעניינינו על הצד הטוב ביותר. ואולם, דווקא בנסיבותינו המיוחדות, לאור כל נורות האזהרה שהבהבו בעוצמה לאורך תוואי גיבוש העסקה, היה על התובע להימנע מלסמוך בצורה עיוורת כל-כך על עורך הדין שלו.

אלמלא עצם התובע את עיניו מסימני האזהרה שתוארו לעיל, היה נמנע מלהתקשר בעסקה. לכל הפחות, סבורני שאלמלא בחר התובע לנהוג באופן נמהר והיה ממתין עם חתימת החוזה עד להצגת הדרכון, היה מגלה סימני שאלה נוספים, שהיה בהם בכדי לגרום לו להעמיק ולחקור אודות טיבה וכשרותה של העסקה. ברי שהתובע היה יכול וצריך לצפות שחתימתו על העסקה, חרף כל נורות האזהרה לעיל ובהעדר בדיקה מעמיקה, עשויה לגרום לו לנזקים. לפיכך ועל רקע המתואר לעיל, יש לקבוע כי תרם ברשלנותו לנזקיו.

בשולי הדברים אתייחס בקצרה לטענות נוספות של הטאבו לרשלנות התובע, שדינן להידחות: ראשית, איני סבור שהתובע התרשל, משהסכים לחתום על צילום ת"ז של המוכר עפ"י הוראת עו"ד שלמה (ס' 42 לסיכומי הטאבו). דווקא עניין זה, שנחזה בפני הלקוח הסביר, כעניין טריוויאלי ופרוצדוראלי, ספק אם היה צריך לעורר את החשד, שגלומה בו נפקות נסתרת כלשהי. סבורני שאין לראות את התובע, כמי שהיה יכול וצריך לצפות כי בהיענות לדרישת בא-כוחו בעניין זה, מבלי לחקור ולדרוש מדוע נדרש הוא לעשות כן, הוא עתיד להינזק.

שנית, בעוד שגם אם הייתי מקבל, את טענת הטאבו (ס' 40 לסיכומיו), להתרשלות התובע, משלא התעקש שבחוזה ייכתב שהמוכר מתחייב להמציא דרכונו, אזי ספק אם יסוד הקש"ס מתקיים בעניינינו. הרי כבר קבעתי בפרק הרלבנטי, שההסכמה בע"פ, שאינה במחלוקת, להימנע משחרור הכספים עד הצגת הדרכון, ניתקה את הקש"ס שבין מחדלי עו"ד שלמה מהכללת סע' הגנה שכאלה בחוזה ובין נזקי התובע, והדברים יפים גם למחדל התובע מלדרוש את הכנסת הסעיפים האמורים.

שלישית, גם אין ממש בטענה להתרשלות התובע, שעה שגם לאחר שהועברו לו השאילתות, לא בירר האם קיים קשר בין מספרי הדרכון ות"ז ונצמד למס' ת"ז ולא למס' הדרכון (ס' 44 לסיכומי הטאבו). זאת משהשאילתות הועברו לו רק ביום 6.7.10, יותר מ-10 ימים לאחר חתימת החוזה, כשבשלב זה כבר ידע שנפל קורבן לתרגיל עוקץ וזאת לאחר בירורים שערך (ס' 40 לתצהירו). כמו כן, באותו השלב כבר התממשו נזקי התובע, ולכן, לא ברור מה יכול היה לעשות בעניין זה בשלב זה, בכדי למנוע את נזקיו.

באשר לשיעור האשם התורם של התובע, אני מעמיד אותו בנסיבות העניין על 15%.

נזק

בהתאם, אני מחייב בזאת את הטאבו לשלם לתובע סך של 355,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל.

סכום זה מחושב כדלקמן: 442,320 ₪ (השווים ל-463,080 ₪ כנזכר בכתב התביעה, בניטרול שני סכומים ששולמו לפני שנרשמה הערת האזהרה, בסך 14,500 ₪ להרוש ביום 22.6.10 ו-5,750 ש"ח לעו"ד שלמה כשכ"ט ביום 24.6.10, כששני סכומים אלה שוערכו גם הם ליום הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום 20.7.11 (המועד שבו עו"ד שלמה השיב לתובע 40,000 ₪), פחות 40,000 ₪ ופחות רשלנות תורמת של 15%. כמו כן, אני מחייב את הטאבו לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 63,750 ₪.

הודעת צד ג' של עו"ד שלמה כלפי המבטחת

כזכור, עו"ד שלמה שלח הודעת צד ג' למבטחת, בטענה שככל ותקבע רשלנותו בנסיבות התביעה העיקרית, הרי שעל המבטחת לשפותו, בשל פוליסת ביטוח האחריות המקצועית שרכש ממנה (ס' 3-1 להודעה). עוד טען עו"ד שלמה (ס' 44 לסיכומיו) שעפ"י תנאי הפוליסה, היה זכאי לקבל ייצוג משפטי, אך משסירבה המבטחת לכך, הוא נאלץ לשכור שירותים משפטיים, ולשלם עבורם סכום העולה על סכום ההשתתפות העצמית. לפיכך נטען, שככל ותקבע חבותו בתביעה העיקרית, הרי שעליה לשפותו עבור כל הסכום (ללא הפחתת השתתפות עצמיתׂׂ) או לחילופין, שיש לפסוק כנגדה הוצאות ריאליות, שיפצוהו בגין דחיית הכיסוי הביטוחי, שלא כדין לכאורה.

האם בנסיבות עניינינו, יש לקבוע כי על המבטחת לשפות את עו"ד שלמה? על רקע מסקנותיי בדבר מעורבות עו"ד שלמה בתרגיל המרמה בצוותא עם רבין והרוש, ולאחר עיון בתנאי הפוליסה, סבורני שהכיסוי הביטוחי אינו עומד לעו"ד שלמה, ומשכך גם נשמטת הקרקע מתחת לטענותיו לשיפוי כאמור.

הפוליסה מחריגה מתוכה מפורשות, חבות המוטלת על המבוטח עקב: "הפרת אמונים, מרמה, מעשה זדוני או פלילי" (ס' 6.א.(2) לפוליסה). בנסיבותינו כאמור, הוכחה מעורבותו של עו"ד שלמה במעשה המרמה, וברי שעל רקע נסיבות אלה, בין היתר, הופרה גם חובת האמון המוגברת, החלה עליו בייצוגו את התובע בעסקה. משכך אין להטיל על המבטחת את החובה לשפותו בגין נזקי התובע.

כבר עמדתי בהרחבה על התנהלותו חסרת תום-הלב בלשון המעטה, של עו"ד שלמה בנסיבותינו. עם זאת, כאן המקום להזכיר שוב את התיחסויותיו הנשנות (בצורה מחשידה למדי) של עו"ד שלמה לכיסויו הביטוחי שלו, דבר אשר נוטע בליבי את המחשבה כי עו"ד שלמה סבר ולפחות כך תכנן, שבמקרה הגרוע יקבל שיפוי מהמבטחת על כל סכום שיאלץ לשלם לתובע תוך כך שהוא יוצא למעשה נקי לחלוטין מכל הפרשה, מהבחינה הכספית, כשהוא מוכתם אך ורק בקביעה כי התרשל.

כאמור, עו"ד שלמה העלה את נושא הכיסוי הביטוחי, כבר במעמד החתימה, עת ניסה להרגיע את התובע שסיפר לו על תרגיל עוקץ שנערך בנסיבות דומות (ס' 21 לתצהיר התובע, ס' 22 לתצהיר טורג'מן ועמ' 4 למוצג במ/1). אולם דווקא בפגישה ביום 5.7.10, נחשף הלך רוחו של עו"ד שלמה, עת התבטא באופן שאינו מותיר מקום לספק בנוגע לתוכניותיו בעניין זה.

כך למשל, הסביר עו"ד שלמה: "גם אם הוא רימה אותנו אני אפעיל את הפוליסת ביטוח בשביל בלפור, את הראש שלי אני אתן לו, אני אפעיל את הפוליסת ביטוח, אני אגיד שטעיתי, שהתרשלתי, כל מה שצריך.." (עמ' 8, ש' 8-7 לתמליל – נספח ז' לתצהיר התובע). כן ר' שם בעמ' 9 ש' 11-10, שם בעמ' 14 סיפא, שם בעמ' 15 ש' 2, שם בעמ' 22 ש' 13 ושם בעמ' 23 ש' 27-26. גם כאן נוהג עו"ד שלמה בחוסר תם לב כלפי המבטחת שלו לפחות, כשהוא אומר ללקוחו, שיאשר את דבר רשלנותו, מקום שנראה מדבריו כי אינו סבור שהתרשל.

לגבי פניה למבטחת לצורך צמצום נזקים – ר' שם בעמ' 27, ש' 16-12. לגבי פניה למבטחת כבר באותו היום – ר' שם בעמ' 13, ש' 37, ולגבי טענת עו"ד שלמה שכל הכסף יושב לתובע באמצעות המבטחת – ר' שם בעמ' 35 סיפא – 36 רישא.

ראוי לציין שעו"ד שלמה אף השתמש בקיומה של הפוליסה, בכדי לטעון שאם ישיב לתובע את שכה"ט שגבה (כשהכוונה היא גם לשכה"ט אותו שילם רבין עבור הטיפול המשפטי שלו מכספי התובע), אזי לא ניתן יהיה להפעיל את הביטוח (ר' שם, בעמ' 16 ש' 10). כן ר' שם בעמ' 10, ש' 16-15 לעניין השאלה כיצד מסבירים את הדברים למבטחת ושם באותו עמוד בש' 34-29 לגבי השאלה, האם לצורך השיפוי מהמבטחת, תידרש הרשעה של רבין או הרוש בפלילים.

דוגמה טובה נוספת לתוכניותיו בעניין זה, היא הסברו של עו"ד שלמה כי: "הדרך היותר קלה להוציא את הכסף זה מהביטוח, גמרנו, מה, רק מהביטוח, זה לא הבעיה" (שם, עמ' 37 ש' 9). כן ר' את דברי טורג'מן – שם, בעמ' 31, ש' 26-25: "..תעודת פוליסת ביטוח, כל הזמן נאמרה פה פוליסת ביטוח, למה, לא יודע למה הוצאת מהפה שלך את פוליסת הביטוח", כמו גם את המשך דבריו של עו"ד שלמה (שם, בעמ' 31 ש' 29-27).

לאור כל האמור לעיל, משהוכחה מעורבותו של עו"ד שלמה במעשה המרמה, על רקע התמליל שממנו עולה בבירור, שתכנן שהכיסוי הביטוחי יפצה את התובע על נזקיו, ועל רקע העדר הכיסוי הביטוחי כאמור, דין הודעת צד ג' של עו"ד שלמה כלפי המבטחת – להידחות וכך אני מורה. עו"ד שלמה ישלם למבטחת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הודעת צד ג' של הטאבו כלפי רבין, הרוש ועו"ד שלמה

כאמור, כנגד רבין ניתן ביום 9.5.11 פסק-דין בהעדר הגנה בתביעה העיקרית וכן בדיון שנערך ביום 10.7.11 גם פסק-דין בהעדר הגנה בהודעת צד ג' שהגיש הטאבו כנגדו, שמותנה בתוצאות התביעה העיקרית. משהתקבלה תביעת התובע כנגד הטאבו, אני מחייב את רבין לשפות את הטאבו בכל הסכומים שהטאבו ישלם לתובע לפי פסק הדין. בנוסף, רבין ישלם לטאבו את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' ובנוסף שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה בסך של 50,000 ₪.

משהתקבלה תביעת התובע כנגד הטאבו, משלא התגונן הרוש להודעת צד ג' ששלח לו הטאבו ומשלא התייצב לדיונים (ראה הדיון שנערך לעיל בעניין זה בפרק שדן בתביעה העיקרית כנגד הרוש), דין ההודעה להתקבל. משכך, על הרוש לשפות את הטאבו, בכל הסכומים שהטאבו ישלם לתובע לפי פסק הדין. כמו כן, ישלם הרוש לטאבו את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

באשר להודעת צד ג' של הטאבו כנגד עו"ד שלמה, משנקבע כי עו"ד שלמה התרשל ואף פעל בכוונת מרמה, דין ההודעה כנגדו להתקבל. אלמלא פועלו, סביר להניח כי התובע לא היה כלל רוכש את המגרש והעניין לא היה מובא כלל לפתחו של הטאבו.

הטענה היחידה שטען עו"ד שלמה בעניין זה בסיכומיו (ס' 45), הינה שיש לדחות את הודעת השולחת, משהיא זו אשר מקבלת את ההחלטה הסופית, בדבר המסמכים שמספיקים לרישום הערת-אזהרה. יש לדחות טענה זו. האחראי העיקרי לוודא שמבקש הבקשה לרישום ההערה הנו אכן הבעלים הרשום בנסח, היה עו"ד שלמה. כפי שצוטט מן ההלכה הפסוקה קודם לכן, מלאכת הזיהוי נתונה לעוה"ד. אחריות הטאבו הנה לוודא כי טופס הבקשה מולא כראוי, כי כל הפרטים מתאימים, כי כל המסמכים הנלווים ובין היתר אלה הרלוונטיים לזיהוי הצדדים, הוגשו וכי אין סיבה אחרת לחשוד בכשרות הפעולה המבוקשת. אמנם, הטאבו לא מילא תפקידו, אולם עובדה זו לא גורעת מן העובדה שעו"ד שלמה, מי שהיה אחראי ראשי לזהות את המוכר כראוי, לא רק שהתרשל, אלא פעל מתוך ידיעה כי רבין אינו הבעלים ומתוך כוונה לרמות את התובע, כמו גם את הטאבו.

בנסיבות אלה, גם אין מקום לחייב את הטאבו באשם תורם כלשהו, מאותם הנימוקים שהובאו לעיל ואשר על פיהם הגעתי למסקנה כי אין לחייב את התובע באשם תורם כלשהו במסגרת התביעה העיקרית שהגיש נגד עו"ד שלמה.

אשר על כן, עו"ד שלמה ישפה את הטאבו בגין כל סכום שישלם הטאבו לתובע בגין הסכומים שנפסקו כנגד הטאבו ולטובת התובע. כמו כן, ישלם עו"ד שלמה לטאבו את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר

אשר על כן:

אני מחייב בזאת את הרוש, לשלם לתובע סך של 439,448 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הרוש לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

אני מחייב בזאת את עו"ד שלמה לשלם לתובע סך של 439,448 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את עו"ד שלמה לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

אני מחייב בזאת את הטאבו לשלם לתובע סך של 355,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הטאבו לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 63,750 ₪.

כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעים. למען הסר ספק, התובע רשאי כמובן לגבות מכל אחד מהנתבעים (רבין, הרוש, עו"ד שלמה והטאבו), את הסכומים שנפסקו לחובת כל אחד מהם כנזכר לעיל, אולם לא יהיה רשאי לגבות מכולם יחד סכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו כנגד רבין.

הודעת צד ג' של עו"ד שלמה כנגד המבטחת, מגדל חברה לביטוח בע"מ, נדחית. עו"ד שלמה ישלם למבטחת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

בהודעת צד ג' של הטאבו נגד רבין, הרוש ועו"ד שלמה, ישפו הנ"ל ביחד ולחוד את הטאבו בגין כל סכום שהטאבו ישלם בפועל לתובע לפי פסק הדין שניתן כנגד הטאבו ולטובת התובע וזאת תוך 30 יום מהמועד שבו הטאבו שילם לתובע סכום כלשהו. כמו כן, רבין, הרוש ועו"ד שלמה ישלמו לטאבו ביחד ולחוד את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' ובנוסף שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה בסך של 50,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.