בפרק 1.2.3 הוכח בפני המצג שניסה עו"ד שלמה להציג בפני הטאבו, שתרם להכשרת רישום הערת האזהרה. כאמור, עו"ד שלמה החתים את רבין על הבקשה, שם לכאורה זיהה אותו כדניאל אלקושי על בסיס ת"ז (ולא הדרכון) ואליה צירף את החוזה (אשר רק בו ציין את מס' ת"ז יחד עם הדרכון של המוכר לכאורה), כמו גם צילומים של ת"ז של המוכר ושל הנסח, חתומים ע"י הצדדים. כן הוכח בפני שבוורסיות הקודמות של חוזה המכר (בעסקה שנכשלה עם הלל) צוין רק מס' הדרכון (בשונה מעניינינו) ושבהחתמת התובע על צילומי ת"ז של המוכר ועל הנסח (דבר שכלל לא נדרש), נוצר מצג על-פיו לכאורה, גם התובע בעצמו, זיהה כביכול את המוכר כבעלים, ואף הטאבו כנראה פירש זאת כך (אם כי תוך שהוא עצמו מתרשל בכך).

ברי שבשל מצג זה, שתרם כנראה גם הוא לרישום ההערה בטאבו, ועל סמך הבדיקות שטען עו"ד שלמה שביצע ושהניבו לכאורה את התוצאות הרצויות, שוחרר התשלום הראשון של התמורה לידי המוכר ושולמו דמי התיווך. התנהלות זו, שהכשירה למעשה את כל המהלך האמור ואת נזקי התובע, מהווה הפרה ממשית, ברורה ובוטה של חובת הזהירות והנאמנות בה חב עו"ד שלמה כלפי התובע ואף כלפי רשות ממשלתית. סבורני שעל בסיס התנהלות זו כשלעצמה, ועוד מבלי להתייחס לתמונה בכללותה, כבר חצה עו"ד שלמה את הרף העליון של גבולות הרשלנות הרבתית, כשעל נפקויות הדבר עוד אעמוד בהמשך.

בפרק 1.3. דנתי במחדלי עו"ד שלמה, מביצוע בדיקות אלמנטריות שנדרשו לצורך ביצוע העסקה – היקף החשיפה של המוכר למס שבח, היטל השבחה ומס רכוש, בדיקות בעירייה, כמו גם מחדלו מלקבל את מסמכי הרכישה לפיהם רכש רבין את המגרש. כן הוכח בפני שעו"ד שלמה, התבסס בקשר לנושא המיסוי, על סברות והערכות לא מבוססות, ועל-פיהן קבע את סכום הכספים שיותיר התובע בנאמנות, במסגרת העסקה. אציין שביהמ"ש השלום בירושלים (כב' הש' ר' שלו-גרטל) לדוגמה, כבר הכיר עקרונית בכך שעו"ד, שייצג את שני הצדדים לעסקת מכר, הפר את חובת הזהירות שלו, שעה שלא בירר קודם לחתימת החוזה, את נתוני החבות במס השבח ומשכך, גם לא הותיר בידיו הנאמנות, סכום כסף מספיק מתוך התמורה לצורך כך (ראה ת"א 17207/00 ונון נ' אקסלרוד, פורסם באתרים משפטיים, ס' 7 סיפא לפסה"ד).

כן אזכרתי כבר את פרשת שוחט , בה נקבע בין היתר, שכשלקוח מפקיד בידי עו"ד את עניינינו, אין לצפות שהלקוח יידע בעצמו, בכל מקרה, את הנושאים הטעונים בדיקה, אלא המומחיות המקצועית של עוה"ד צריכה לשמש אותו ואת לקוחו, באיתור כל הטעון בדיקה. לפיכך, גם אילולא הפסיקה לעיל, לאור הלכת שוחט, ברי כי עו"ד שלמה הפר בנסיבותינו, גם בעניין זה, את חובת הזהירות והנאמנות המוטלת עליו.

בפרק 1.4 דנתי בהתנהלויות עו"ד שלמה, שהיה בכל אחת מהן כשלעצמה, בכדי לטשטש את גילוי עקבות התרמית או בכדי לתרום לקידומה. כך למשל, בפרק 1.4.1 הוכח שעו"ד שלמה, פתח את חשבון הנאמנות ע"ש הקונה ולא המוכר – על אף שהאחרון הוא "הנהנה" האמיתי. כשמחומר הראיות עולה שהסיבה ההגיונית והסבירה ביותר, בבסיס בחירה זו, שהינה בין היתר גם עבירה פלילית (ר' עמ' 8 סיפא למוצג 12 למוצגי עו"ד שלמה), הייתה שהצהרה על רבין כנהנה בחשבון, הייתה מחייבת את הבנק בבדיקת ת"ז שלו במאגרי משרד-הפנים - דבר שהיה חושף את התרמית.

בפרק 1.4.2, הוכח בפני שעו"ד שלמה, העביר לרבין שיק בנקאי בסך 150,000 ₪ משוך לפקודתו, ללא הגבלת עבירות וסחירות, להבדיל מהפקדת הכספים בחשבונו של האחרון. זאת כשבמועד זה ובניגוד לנטען, היה שחרור הכספים, עוד מותנה בתנאים שונים אליהם התחייב עו"ד שלמה, כשלא רק שהאחרון הפר את התחייבויותיו לגביהם, אלא גם הציג בפני התובע מצג שווא הפוך. סבורני שגם הדבר תרם להצלחת תרגיל העוקץ, נוכח חוסר הרברסיביליות הטמון בהעברת כספים בתוואי זה, כמו גם נוכח חוסר היכולת לעקוב אחריהם. כמו כן, דנתי שוב בתרומה של החתמת התובע על צילומי הנסח ות"ז של המוכר, להכשיר את בקשת רישום הערת האזהרה (ס' 1.4.3).

פרט למכנה המשותף של עניינים אלה לטשטוש התרמית או קידומה, עניין נוסף המשותף להם הוא חוסר היכולת של עו"ד שלמה להסביר בצורה הגיונית, סבירה או מתקבלת על הדעת, מדוע פעל כפי שפעל. הדברים אמורים ביתר שאת, בנוגע להצהרה הכוזבת לגבי זהות הנהנה בחשבון הנאמנות.

אם קודם אזכרתי שעו"ד שלמה חצה את הרף העליון, שניתן לייחס להתנהלות רשלנית רבתית, סבורני שלאור מצגי השווא שלעיל ולאור כל הממצאים שלי עד כה בפסק הדין ביחס להתנהלותו, אשר ספק רב בעיני אם נעשו תוך עצימת עיניים גרידא, כבר צעד עו"ד שלמה צעד נוסף לכיוון ביסוס יסודות המרמה. למעשה ועל רקע התמונה הכללית וכפי שעוד יפורט, כבר קשה לראותו כמי שלא נטל חלק פעיל בקנוניית העוקץ.

משעסקינן בנסיבות בהן הועלתה כנגד עו"ד שלמה גם טענת מרמה, יש להשקיף על התמונה הכללית בנסיבותינו שעוד תפורט, גם על רקע סממני המרמה שעולים מהתנהלותו, כפי שיתואר להלן:

בפרק 1.5.1 דנתי בחקירות הפליליות שמתנהלות בעניינינו של עו"ד שלמה, הן בחשד לקבלת דבר במרמה, זיוף ושימוש במסמך מזויף והן בגין הדחה לעדות במשפט בכוח או באיומים. כשלגבי שתיהן, לא הוכח שהסתיימו או שהן מנקות את עו"ד שלמה מכל רבב. כמו כן, בפרק 1.5.2. אזכרתי את התביעה האזרחית בה נתבע עו"ד שלמה, ושבמסגרתה חויב בסך של 180,000 ₪ ע"פ ס' 79 א' לחוק בתי המשפט. זאת בגין מצג שווא שהציג לגבי מצבה של חברה, שהייתה בבעלותו ושמכר לתובע שם.

זאת ועוד, בפרק 1.6 דנתי בכשלים שהתגלו באמינות עו"ד שלמה, לאורך תוואי אירועי הפרשה: הוכח שעו"ד שלמה הסתיר את היכרותו העמוקה עם הרוש מביהמ"ש, הוכחו התשובות השקריות, מצגי השווא, אי-הדיוקים וההשמטות בתשובותיו לשאלון הביטוח, כן הוכח שעו"ד שלמה החתים את רבין ואימת את חתימתו על ייפוי הכוח רק מס' ימים לאחר המועד הנקוב על גבי הייפוי. אולם, החמור ביותר בעיני הוא שהוכח שעו"ד שלמה, ביקר את הרוש בכלא, פעמיים, במועד בו כבר ידע שהולכת להיפתח חקירה משטרתית בעניינינו, ולמעשה, שיבש לכאורה הליכי חקירה עתידיים.

לאמור לעיל יש להוסיף את העובדה הבלתי מוסברת, לפיה עו"ד שלמה לא מצא לנכון להגיש הודעת צד ג' נגד הרוש ו/או רבין בגין התנהלותם בפרשה. גם עובדה זו תמוהה ולא ניתן לה כל הסבר, אלא אם פעלו השלושה יחד, מתוך מטרה לגולל את החבות הכספית על חברת הביטוח של עו"ד שלמה.

לסיכום פרק זה, לאחר סקירת התנהלותו של עו"ד שלמה בנסיבותינו, כשלעצמה וכן על רקע שפורט לעיל, אין לי אלא לקבוע, כי עו"ד שלמה היה גם היה, מעורב בקנוניית העוקץ בעניינינו ואף נטל בה חלק פעיל וממשי. מסכת ההתרשלויות בעניינינו היא חריגה בהיקפה ובעוצמתה – לאורך כל צעד ושעל כמעט, הפר עו"ד שלמה את חובת הזהירות והנאמנות שלו לתובע, תוך כדי יצירת מצגי שווא בוטים במזיד, תוך הטעייתו והטעיית צדדים שלישיים ותוך גרימת נזקים של ממש. קשה לתאר מצב בו, גם עוה"ד, חסר הניסיון, הרשלן, הנאיבי והאדיש ביותר, יצליח לחטוא בהפרת חובות כה רבות, במסגרת זמן כה קצרה, בעסקה אחת, כלפי לקוחו האחד, עת לקוחו מהצד השני של העסקה, רק נהנה ומרוויח מכך, כמו גם מעורבים נוספים בפרשה. מסקנה זו נכונה על אחת כמה וכמה משמדובר בעו"ד ותיק, בעל משרד עצמאי, שמעיד על עצמו כי הינו בעל ניסיון בעסקאות מקרקעין.

האמור לעיל, בצירוף סממני המרמה העצמאיים, ששבים ועולים בוורסיות מגוונות בעניינינו ושאפיינו את התנהלות עו"ד שלמה לאורך כל הדרך ולא רק במישור יחסיו עם התובע, חוברים יחד וממקמים את עו"ד שלמה בלב ליבה של הקנוניה בעניינינו.

אכן הנטל לצורך ביסוס טענת מרמה, הגם שמדובר בתיק אזרחי הינו מוגבר והדברים אמורים גם לגבי עוולת התרמית, שהוכח שיסודותיה מתקיימים בעניינינו, נוכח מצגי השווא שהציג עו"ד שלמה ביודעין לתובע, במטרה להטעותו (ס' 56 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] – "פקודת הנזיקין") ושמידת ההוכחה הנדרשת לגביה "קרובה יותר לוודאות מן המבחן הרגיל" (ר' ע"א 260/82 סלומון נ' אמונה, פ"ד לח(4) 253 וע"א 400/86 עזבון המנוח ציון קריגר ז"ל נ' ד"ר שטנה קריגר, פ"ד מב(4) 500, 504). יחד עם זאת, בנסיבותינו, סבורני כי הורם גם הורם נטל זה, וזאת כפי שתואר בהרחבה לעיל.

קשר סיבתי

על רקע הדיון בפרק הקודם ביחס לתנהלותו של עו"ד שלמה ומסקנותיי בדבר התרשלויותיו, מצגי השווא והמרמה שאפיינו את התנהלותו, אבחן עתה האם קיים קשר סיבתי בין אלה ובין נזקי התובע.

סבורני שבנסיבותינו, נזקי התובע - דהיינו, שחרור התשלום הראשון של התמורה לידי רבין, תשלום דמי התיווך להרוש ותשלום שכ"ט של עו"ד שלמה - היו נמנעים, אלמלא שרשרת התרשלויותיו של עו"ד שלמה מחד, ואלמלא מערך ההטעיות, מצגי השווא ומעשי המרמה.

ראשית, אלמלא מחדלי עו"ד שלמה מקבלת הדרכון המקורי או מקבלת צילומו במועדים קריטיים לעסקה, היה נחשף ששם המשפחה בדרכון המוצג הוא, הינו "קלינסקי" ולא "אלקושי" כמופיע בנסח. כשעניין זה, מחייב היה עריכת בירורים נוספים, שקרוב לוודאי שהיו חושפים את התרמית. כך גם אלמלא הסתיר עו"ד שלמה את השאילתא הראשונה (בה מופיע השם "קלינסקי") מהתובע בטרם החתימה על החוזה.

שנית, לו היה עו"ד שלמה עומד על דרישת מסמכי רכישת הזכויות בנכס, שרבין לא יכול היה להמציאם, גם עניין זה היה מעורר סימני שאלה ומוביל לבדיקות נוספות, שקרוב לוודאי שהיו מקדמות את חשיפת התרמית. זאת ועוד אלמלא מחדליו הנוספים של עו"ד שלמה, מאימות זהות המוכר כבעלים בנסח, באמצעות הבדיקות אותן התחייב לבצע או באמצעות בדיקות עצמאיות, היו נזקי התובע נמנעים.

שלישית, אלמלא עצם עו"ד שלמה את עיניו, מלראות את נורות האזהרה שהבהבו לאורך תוואי העסקה – השוני בשמות המשפחה, בשמות האבות, חוסר היכולת להמציא את הדרכון וכד', היה מתבקש לערוך בירורים נוספים, שסביר ביותר היו חושפים את זהותו של רבין וזאת לו היה עו"ד שלמה רשלן גרידא.

בנוגע לכל האמור לעיל, עו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות שאי-הקפדה על אימות זהות המוכר כבעלים, בכל אחד ממחדליו לעיל, לא כל שכן הסתרה מכוונת של נתונים מחשידים הנוגעים לזהות המוכר, יובילו לשחרור כספי התובע למי שאינו בעלי הנכס ולגיבוש נזקיו.

יתרה מכך, אלמלא הגיש עו"ד שלמה את בקשת רישום ההערה לטאבו, תוך שיש בליבו ספק אם תתקבל בהעדר הדרכון, או אלמלא ערך אותה באופן שיוצר מצג שווא לגבי כשירותה לרישום (כשהדברים אמורים במיוחד לעניין החתמת התובע על הנסח ות"ז של המוכר, כמו גם להשמטת מס' הדרכון מטופס הבקשה מחד תוך רישומו בחוזה המכר מאידך), הרי שסביר להניח ההערה לא הייתה נרשמת ומשכך, גם לא היו מבשילים תנאי שחרור התשלום הראשון של התמורה. עו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות שהטעיית הטאבו עלולה להוביל לרישום מוטעה של הערת האזהרה, שיכשיר את הקרקע להתגבשות נזקי התובע כאמור.

אף לאחר רישום ההערה, אלמלא מצגי השווא של עו"ד שלמה בדבר ביצוע הבדיקות הנדרשות, לא היה ניתן להמשיך בקידום העסקה, משאלה היו אחד משני התנאים לשחרור התשלום הראשון של התמורה, כשעל מבחן הצפיות של עניין זה, כבר עמדתי לעיל.

לא זו אף זו, גם לו היה פותח עו"ד שלמה את חשבון הנאמנות ע"ש המוכר (ולא ע"ש התובע), היה הבנק מגלה כי ת"ז של המוכר שייכת למעשה לאדם שנפטר, והדבר היה מחייב את חקירת הדברים ומונע את נזקי התובע. אין ספק בעיני שעו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות זאת, כשלאור מסקנתי בדבר מעורבותו בקנוניה ועל רקע דבריו בתמליל בעניין זה שצוטטו בפרק הרלבנטי, ברי שעו"ד שלמה אף צפה את הדברים בפועל, ודווקא בשל כך פעל כפי שפעל.

יודגש שאלמלא שחרור 150,000 ₪ מכספי הנאמנות לידי רבין באמצעות השיק הבנקאי הסחיר (ובהנחה שהעברת הכספים הייתה נעשית בדרך אחרת ולגיטימית), לא הייתה מתאפשרת העברת הכספים אל רבין (משהדבר היה מחייב חשיפת פרטיו האמיתיים ואימות זהותו האמיתית כדבעי) ובכך היו נמנע נזקו של התובע, כאשר ברי כי עו"ד שלמה היה יכול וצריך לצפות, את הסבירות הגבוהה של היתכנות הנזק בנסיבות אלה.

סבורני שאין ממש בטענת עו"ד שלמה (ס' 20 לסיכומיו) לניתוק הקשר הסיבתי הרלבנטי לדמי התיווך ששולמו, משלכאורה לא ידע את שווים. משנכח עו"ד שלמה במעמד החתימה, שנערך במשרדו שלו, בנוכחות לא אחד כי אם שני מתווכים לכאורה, ברור היה לו, שהתובע עתיד לשאת בתשלום דמי תיווך, גם אם לא ידע את סכומם המדויק ולכן היה יכול וצריך לצפות, שבהצגתו לתובע מצג בדבר כשרות העסקה והמוכר, הוא מכשיר את הקרקע לתשלומם של אלה. זאת ועוד: בנסיבות העניין שבהן קבעתי כי עו"ד שלמה היה שותף לעוקץ אין זה מתקבל על דעתי שלא ידע על סכומי דמי התיווך שסוכמו עם התובע.

מאידך, יש ממש בטענת עו"ד שלמה (ס' 22 לסיכומיו), שההסכמה בע"פ להימנע משחרור הכספים עד להצגת הדרכון, ניתקה את הקש"ס, שבין נזקי התובע ובין מחדליו מהכללת סע' הגנה בחוזה לעניין זה. ההסכמה בע"פ, שהיא ספציפית אינה במחלוקת (לעומת התנאים הנוספים שנטען שהיו צריכים להתקיים לצורך שחרור הכספים – השווה בין ס' 22 לתצהיר התובע ובין ס' 10 לתצהיר עו"ד שלמה), מנתקת את הקש"ס בין הנזק שבשחרור הכספים ובין המחדל מהכנסת סעיפי הגנה שכאלה, להבדיל למשל ממצב בו עו"ד שלמה או רבין למשל, היו מתכחשים לה. עם זאת, לעניין ספציפי זה, אין השפעה על המסקנה הכוללת בעניינינו וזאת על רקע המחדלים הרבים הנוספים שבינן ולבין הנזק יש קשר סיבתי הדוק.

עו"ד שלמה עוד טען שבהעדר קיומו של הסכם תיווך כדין בכתב, לא קמה חובה מצד התובע לשלם דמי התיווך ולכן לכאורה, מאויין הקש"ס בין מעשיו ובין הנזק (ס' 21 לסיכומיו). דין הטענה להידחות. דרישת הכתב בחוק המתווכים במקרקעין, התשנ"ו-1996, נדרשה במישור היחסים שבין המתווך למזמין ונוצרה בכדי להסדיר את ההתקשרות ולהבטיח, בין היתר, שכל פרטי ותנאי התיווך יהיו ברורים. מדובר בתחום צרכני מובהק, שהמחוקק בחר להתערב בו, בשל פערי המידע, כוח המיקוח, ידע, ניסיון ותחכום משפטי של המתווכים לעומת מזמיני התיווך (בר"ע 2905/00 מאיר נ' קובלנסקי, פורסם באתרים משפטיים). לפיכך, מקום בו בין מזמין שירותי תיווך ובין מתווך לא קיימת מחלוקת בנוגע להסכמות שהגיעו אליהן ואף צד לא מתכחש להסכם ולפרטיו, אזי צד ג', כגון עו"ד שלמה במקרה דנא, וודאי שאינו יכול הוא, להיבנות ולבנות טענותיו אודות העדר קש"ס בין מחדליו והעברת כספי התיווך, על סמך העדרו של הסכם תיווך בכתב ששני הצדדים לו לא מתכחשים לו כאמור.

אשם תורם

עו"ד שלמה העלה טענות שונות, בדבר האשם התורם שיש לייחס לתובע בנסיבות עניינינו (ס' 40-42 לסיכומיו).
לטענת עו"ד שלמה (ס' 40 לסיכומיו), אין לעו"ד יתרון בזיהוי מתחזים על-פני כל אדם אחר והתובע יכול היה לפנות לחוקר פרטי, אם לא רצה להסתפק במסמכים שהוצגו בפניו. כן נטען להתרשלות התובע, שעה שלא פנה לעו"ד שלמה, אלא לגורמים אחרים (חוקר פרטי וקרובת משפחה שעובדת במשרד הפנים), לאחר שגילה שהרוש ביים את השיחה עם טורג'מן, שבעקבותיה העביר התובע להרוש סך נוסף של 73,000 ₪ ע"ח דמי התיווך לכאורה.

דין טענות אלה להידחות. ראשית, משהוכח בפני שעו"ד שלמה נטל חלק פעיל בקנונית העוקץ, אזי סבורני כי אין רלבנטיות ליתרון בזיהוי מתחזים, שנטען שאין לעו"ד ככלל, על פני כל אדם אחר. אולם, גם אם היה הדבר רלבנטי הרי שבנסיבותינו, דווקא לעו"ד שלמה עמד יתרון על-פני התובע, בזיהוי החשד להתחזותו של רבין, שכן פרט לנורות האזהרה הרבות שמהן התעלם עו"ד שלמה לאורך תוואי העסקה ושנדונו בהרחבה לעיל, הרי שהייתה בידיו עוד בטרם מעמד החתימה, שאילתא ממשרד הפנים (מיום 1.6.10), בה צוין שם המשפחה של המוכר לכאורה הינו "קלינסקי" ולא "אלקושי" ככתוב בנסח. עובדה זו מהווה לטעמי וכשלעצמה בעניינינו את אותו "יתרון" שהיה לעו"ד שלמה על-פני התובע, בניגוד לנטען, ככלל והיה מדובר ברשלנותו גרידא.

לא למותר לציין את הסתירה הלא מוסברת בטיעונו של עו"ד שלמה בעניין זה, שעה שמחד הוא טוען שאין לו כל יתרון בזיהוי מתחזים ומאידך כי התובע התרשל משלא פנה אליו, אלא לגורמים אחרים, לאחר שנודע לו על השיחה המבויימת עם טורג'מן.

שנית, בניגוד לנטען, התובע כן פנה לחוקר פרטי, לאחר שהבין שהרוש ביים את השיחה עם טורג'מן כאמור, ולאחר שבירורים שערך בעצמו ובאמצעות מקורביו, העלו חשדות נוספים בנוגע לכשרות העסקה והמעורבים בה (ר' עמ' 5, ש' 21 – 6 , ש' 14 למוצג במ/1 וכן עמ' 21, ש' 23-20 לפר').

טענה נוספת של עו"ד שלמה (ס' 41 לסיכומיו) היא שהתובע התרשל שעה שבחר בטורג'מן כמתווך בעסקה, שפעל ללא רישיון והתחזה למתווך, וכי מתווך רשום, שאף לו, כך נטען, יתרון מהותי בזיהוי מתחזים, היה חושף את העוקץ ומונע את הפרשה. כן התרשל התובע, כך נטען, משלא יידע את עוה"ד שלמה שבחר לרכוש נכס באמצעות מתחזה. סבורני שגם דין טענה זו, על כל מרכיביה – להידחות.

ראשית, לא ברור איזה יתרון בהכרח יש למתווך בזיהוי מתחזים על פני עו"ד שעוסק שנים בעסקאות מקרקעין והעובדה שהטענה נטענה בלאקוניות ובהעדר כל הסבר או פירוט מינימאלי, רק מחזקת זאת. לפיכך גם לא ברור על סמך מה נטען, שלו היה נעזר התובע במתווך רשום, היה האחרון חושף את העוקץ. סבורני כי מעצם העלאת הטענה, ניכר כי עו"ד שלמה מנסה נואשות, להסיר מעליו כל אחריות לזיהוי ראוי של הצדדים לעסקה ולתלותה על כתפי כל אדם או גוף אחר פרט לו עצמו (ר' גם ס' 9 סיפא לסיכומי התשובה של התובע).

שנית, נראה שיש ממש בטענת התובע (ס' 11.10 לסיכומי תשובתו), כי לא הוכח שידע שלטורג'מן אין רישיון תיווך תקף. למעשה, על רקע ההיכרות רבת השנים ביניהם ולאור העובדה שטורג'מן ניהל משרד תיווך באותה העת, ספק בעיני אם יש לראות את התובע כרשלן, שעה שלא ביקש מטורג'מן מסמכים המעידים על כשירותו לעסוק בתיווך. יתרה מכך, עו"ד שלמה הודה שהוא עצמו לא בדק האם להרוש יש רישיון תיווך כדין (עמ' 70, ש' 4-1), כך שעל רקע זה, טענתו זו, על-פיה יש לבחון את התנהלות התובע על בסיס סטנדרטים מחמירים יותר, מאלה שעל בסיסם יש לבחון את התנהלותו של עו"ד שלמה, נראית אף תמוהה יותר.

טענה נוספת של עו"ד שלמה בנוגע לאשם התורם של התובע (ס' 42 לסיכומיו), הינה כי היה על התובע לבדוק עם טורג'מן עצמו, האם אישר את העברת הכספים להרוש במסגרת השיחה המבוימת וכי אף לאחר שהתברר כי השיחה בוימה, התובע התרשל, שעה שלא התייעץ עם עו"ד שלמה וכן אף לא ביטל את השיק.

סבורני כי בכל הנוגע להתייעצות עם עו"ד שלמה, אין ממש בטענה לרשלנותו התורמת של התובע. בשלב בו החלו התובע וטורג'מן לחשוד בהרוש, סביר להניח שנוצר חשש גם לעניין מעורבותו של עו"ד שלמה בפרשה ולראיה – הפגישה שהוקלטה במשרדו, בה עומת עוה"ד עם טענות כאלה ואחרות כנגדו. זאת ועוד, גם התנהלות עו"ד שלמה עצמו, שביקש פעמיים את הקדמת תשלום חלק מהתמורה לרבין – סביר כי עוררה תהיות בפני עצמה, בדבר מידת מעורבותו בקנוניה. לפיכך, ספק בעיני אם ניתן לראות בתובע כמי שהתרשל, שעה שנקט במשנה זהירות בעניין זה ונמנע מלשתף את עו"ד שלמה בחשדות כנגד הרוש וברקע להן.

יחד עם זאת, נראה שיש ממש בטענה לרשלנותו התורמת של התובע, שעה שלא בירר בעצמו עם טורג'מן האם אכן אישר להרוש את הקדמת התשלום ע"ח דמי התיווך. ברם, על רקע נסיבות עניינינו ועל בסיס הפסיקה הרלבנטית, על-פיה המקרים בהם יוטל אשם תורם בנסיבות של מרמה יהיו נדירים (ר' דעת הרוב ב-ע"א 9057/07 דוד אפל נ' מ"י, פורסם באתרים משפטיים – פרשת אפל), אלה איני מוצא מקום להפחית מהפיצוי שבו על עו"ד שלמה לשאת, מחמת הגנת האשם התורם.

משהוכח כי עו"ד שלמה נטל חלק פעיל במעשה המרמה, סייע ממשית בטשטוש עקבותיה והפר את חובותיו כלפי התובע בבוטות, אזי ייחוס אשם תורם כלשהו לתובע, בשל התרשלות מינורית ביותר, אינה מתיישבת עם העיקרון ש"אין החוטא יצא נשכר" (ר' פרשת אפל, שם בעמ' 42, ס' 93 לפסה"ד של כב' הש' מלצר ועמ' 57, ס' ד' לפסה"ד של כב' הש' רובינשטיין) ומהווה למעשה "תגמול" של עו"ד שלמה על חשבון התובע, שעה שהראשון התעשר (בין אם מדובר בשכ"ט ששולם לו ובין אם מדובר בהתעשרות נורמטיבית המגולמת בהצלחת התרמית) עקב מעשה המרמה (ר' פרשת אפל, שם בעמ' 47).

סבורני כי תרומתו של עו"ד שלמה לנזק, עולה משמעותית על תרומתו של התובע לנזק, כך שעל רקע נסיבות עניינינו, על רקע הזדון הניכר מהתנהלותו של עו"ד שלמה, על רקע הרווח שהרוויח עו"ד שלמה מכל הפרשה (שסביר מאוד בעיני שהינו מעבר לעולה מהמסכת העובדתית שהוצגה בפני), וכן גם על רקע פערי הכוחות בין התובע ועו"ד שלמה, שתרמו גם הם ליכולת למנוע לכאורה את הנזק, יהיה זה לא ראוי, להטיל על התובע אשם תורם כלשהו, במישור יחסיו עם עו"ד שלמה.

הנזק

על בסיס כל האמור לעיל, אני מחייב בזאת את עו"ד שלמה לשלם לתובע סך של 439,448 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל (סכום זה מחושב כדלקמן: 463,080 ₪, כנזכר בכתב התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום 20.7.11, המועד שבו עו"ד שלמה השיב לתובע 40,000 ₪, שווה 479,448 ₪ פחות 40,000 ₪ שווה 439,448 ₪). כמו כן, אני מחייב את עו"ד שלמה לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

עקיבה

לטענת התובע (ס' 16 לסיכומיו ו-11.5 לסיכומי תשובתו) לתובע קיימת זכות עקיבה אחר הכספים שקיבל עו"ד שלמה ממנו, ושנטלו מהתובע שלא כדין, וזאת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לטענת התובע זכותו זו קמה לו, משום שהעברת הכספים שלא כדין, נעשתה בין היתר, חרף חובת האמון שחב והפר עו"ד שלמה כלפי התובע, בשילוב עם האפשרות (הנטענת), לזיהוי הכספים האמורים, מתוך הכספים שהופקדו בידיו הנאמנות של עו"ד שלמה.

טענה זו, הועלתה לראשונה בסיכומי התובע ומהווה הרחבת חזית. אמנם טענות כלליות בנוגע לתחולת דיני עשיית העושר, כמו גם בדבר התעשרותם שלא כדין של רבין והרוש כן נטענו בכתב-התביעה (ס' 64.1.6 וס'64.2.7 לכתב התביעה), אולם לא באה כל התייחסות בהקשר זה לעו"ד שלמה וכן לא נכללה בכתב-התביעה אף מילה בנוגע לסעד העקיבה. אמנם, התייחסותו של עו"ד שלמה לסוגיית העקיבה בסיכומיו (ס' 33), מגלמת למעשה את הסכמתו הברורה לסטייה מהפלוגתאות המוסכמות בנסיבותינו, ודווקא היא זו שהכשירה את הרחבת החזית, אולם, עדיין אין הדבר מסייע לתובע.

הרי במסגרת התביעה לא התבקש כל סעד הרלבנטי לזכות העקיבה, לא כל שכן סעד קונקרטי ואופרטיבי שיאפשר לממש בדרך כלשהי את הזכות הנטענת. אמנם נטען להשבת הכספים (ס' 11.5 לסיכומי התשובה), אך מדובר בסעד המרכזי והטריוויאלי ביותר בדיני עשיית עושר, שאין צורך לבסס זכות לעקיבה אחר הכספים, בכדי לעתור לו וניתן להסתפק בהוכחת יסודות ההתעשרות שלא כדין בלבד.

ע"פ ההלכה בית המשפט לא יעניק לתובע סעד שלא נתבקש בכתב התביעה ומשכך אין בידי לעשות כן ובפרט שהתובע אף לא ניסה להתגבר על קושי זה בבקשה לתיקון תביעתו ולעתור לסעד אופרטיבי כלשהו בעניין זכות העקיבה הנטענת (ר' ע"א 9137/07 אוסיפובה נ' קלנשטיין, פורסם באתרים משפטיים וכן ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח, פ"ד מא(4), 401, 404).

זאת ועוד, גם אין המקרה דנן נמנה על סוג המקרים החריגים בהם ניתן לסטות מההלכה בעניין זה (לעניין התנאים ר' ע"א 253/84 ספיר ואח' נ' ספיר, פ"ד מב(3) 14, 18 (1998)). אמנם, משלא עתר התובע לסעד קונקרטי ואופרטיבי, אזי גם קשה לבחון האם נסיבות המקרה דנא מחריגות אותו מההלכה הרלבנטית, אולם גם לו נניח שהתובע היה עותר לסעד ספציפי, כגון לצו להטלת עיקול על הכספים נשואי העקיבה הנטענת, עדין לא הוכחו התנאים לסטייה מההלכה.

דברים אמורים בכך שראשית, לא הוכח שמדובר בסעד הנובע ישירות מהסעד הכספי המקורי שהתבקש ואף לא נטען כך (ר' רע"א 196/88 טומשבסקי נ' אופנהיימר, פ"ד מב(4) 365, 372). שנית, לא הוצגה והוכחה כל תשתית ראייתית שתאפשר הענקת סעד זה או כל סעד אחר שהיה עשוי להיות רלבנטי לזכות העקיבה (ר' פרשת ספיר לעיל), כך למשל לא הוכח לאן הוזרמו הכספים (לאיזה גורמים, לאילו חשבונות בנק ובאילו סכומים וכד') כן לא הוכח שהכספים ניתנים לזיהוי מתוך מסת הנכסים של הגורם הפלוני אליו הועברו. שלישית, איני סבור גם כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד שלא התבקש ( ע"א 624/49 פילוסוף נ' דוידזון, פ"ד כד(2) 378, 383) ואף לא נטען אחרת. לפיכך לאור כל האמור לעיל, אין לקבל את טענות התובע בעניין זה.

חבות נתבעת 4

בפרק זה נבחן את התנהלותו הטאבו, על רקע הטענות לרשלנותו, בין היתר בשים לב לשאלה האם ציות לנהלים פנימיים, הינו חזות הכל ומאיין את רשלנותו הנטענת ותוך בחינת האשם התורם המיוחס לתובע.

התנהלות

בראשית הדברים, אציין שבנוגע לעדותה של גב' שבת, העדה היחידה מטעם הטאבו בעניינינו, מקובלות עלי טענות התובע (ס' 21 לסיכומיו) שבהעדר כל נגיעה אישית שלה, לרישום ההערה בעניינינו (עמ' 59, ש' 27-23), הרי שאין לה כל ידיעה אישית על עובדות המקרה. גב' שבת אזכרה בעדותה, שתי עובדות אחרות בטאבו, האחת שרשמה את ההערה והשנייה שערכה את הביקורת על רישומה (עמ' 60 רישא), ושלכאורה, בנקל ניתן היה להביאן לעדות. גב' שבת טענה בחקירתה שהן לא הובאו לעדות, כיוון שלא היו זוכרות את שאירע לפני שנתיים, משהן רושמות כ-100 הערות ביום. עוד נטען שאם היו הערות רלבנטיות למקרה, הן היו נרשמות על כריכת התיק, מה שלא נעשה בעניינינו (עמ' 60 ש' 7-5 וס' 57 לסיכומי הטאבו).

משלא הוגש מטעם העובדות הנ"ל, כל תצהיר בו נטען שאינן זוכרות את נסיבות המקרה, אני דוחה הסבר זה. האם לא ייתכן שניתן היה מחקירת עובדות אלה, לשפוך אור על מה שהנחה אותן ומה הרציונל בבסיס פעולותיהן? כמו כן, משהבחירה היא בין להביא את מי שטיפל בבקשה, גם אם לכאורה אינו זוכר אותה, לבין מי שלא טיפל בה כלל, הרי שיש להביא את העד מהסוג הראשון כשבחירה הפוכה, יכולה להתפרש כניסיון למנוע את חקירת העובדות הנ"ל. לפיכך, משאין מדובר בהסבר ראוי או מניח את הדעת, למחדל הטאבו מהבאתן לעדות, ייזקף הדבר לחובתו של הטאבו (ר' פ"ד סלימה ).

לגופו של עניין, אין חולק שבנסיבותינו, הערת האזהרה נרשמה ע"י הטאבו, על בסיס הבקשה לרישום וצרופותיה. בבקשה (נספח א' לתצהיר גב' שבת), צוין שדניאל אלקושי מס' ת"ז XXXXX831, הוא בעלי הנכס (ס' 3), שהתובע הוא מי שלטובתו ניתנה ההתחייבות (ס' 4), שאלקושי הוא "המבקש", בצירוף חתימתו הלכאורית בסמוך (ס' 6). כן, עו"ד שלמה, שצוין כמטפל ברישום, הצהיר שהבקשה חתומה ע"י המבקש וביקש לאשרה (ס' 7).

לבקשה צורפו הנספחים הבאים שנחתמו ע"י שני הצדדים: נסח הטאבו (ובו רק מס' הדרכון של הבעלים הרשום), צילומים של רישיון נהיגה של התובע, של ת"ז המוכר ושל הנסח (שכבר עמדתי על המשמעות שניתנה לחתימתם ע"י התובע) וחוזה המכר שערך עו"ד שלמה ושהיה למעשה, המסמך היחיד בו אוזכרו הן מס' ת"ז של המוכר והן מס' הדרכון שמופיע בנסח (ס' 1-2 ונספח א' לתצהיר גב' שבת).

בנסיבותינו, המסמך שהיה מתבקש ביותר, שיצורף לבקשה ושהטאבו ידרוש הצגתו לצורך אישור הבקשה, הינו צילום הדרכון וזאת משהבעלים מזוהה ע"פ מספרו בלבד בנסח. גב' שבת אישרה בחקירתה כי "לפי המסמכים" לא התבקש צירוף הדרכון (עמ' 61, ש' 8-7) ואין חולק שההערה נרשמה בהעדר צילומו או כל מסמך אחר שהיה בו בכדי לזהות את המוכר כבעלי הנכס. יודגש שאף גב' שבת הודתה, שלו הייתה היא עומדת בפני מצב זה, הייתה דורשת אסמכתא לדרכון, בדמות צילומו או תמצית רישום ממשרד הפנים לאימות הדברים (עמ' 63, ש' 8-1), כשבהמשך דבריה טענה שאף לא הייתה מסתפקת בצילום הדרכון, אלא במקור או בהעתק נאמן למקור המאושר כדבעי (ש' 14-13).

מסקנות – הפרת חובת זהירות והתרשלות

"לשכת רישום המקרקעין אמנם גוף שלטוני הוא, אולם מופקד הוא על אותו רישום שהינו למעשה "חזות הכל", מעת שעסקינן במקרקעין. כך ברי הוא, כי אזרחי המדינה נסמכים על הרישום, ולא בכדי קובע הדין, כי הרישום הוא המחייב (ראו:סעיף 125 לחוק המקרקעין). מכאן שהסמכות שניתנה לפועלים בלשכת רישום המקרקעין, הינה סמכות ששוברה בצדה. לית מאן דפליג, כי טעות ברישום זה או אחר, יכול ותגרום לנזק כלכלי רב, ויכול ואף תפגע בזכויות קנייניות" (ע"א 1729/06 עו"ד אובניק טניה נ' בנק ירושלים בע"מ, פורסם באתרים משפטיים - פ"ד אובניק). דברים אלה, הגם שנכתבו בהקשר של אחריות הטאבו, כלפי בעל משכנתא שנמחקה באמצעות טופס בקשה מזויף, יפים גם לעניינינו ומקימים לטאבו חובת-זהירות מושגית – כללית.

האם בנסיבותינו, קמה לטאבו גם חובת זהירות קונקרטית? הטאבו הכחיש שהוא חב בחובת זהירות כלשהי כלפי התובע, בין היתר משאין התנהלות יתר הנתבעים כמו גם הנזק, בגדר ציפיותיו (ס' 2 לסיכומיו). איני מקבל טענה זו. לדעתי פרט לחובת הזהירות המושגית, מוטלת על הטאבו בעניינינו, גם חובת זהירות קונקרטית.

הדברים אמורים על רקע נסיבותינו המיוחדות, בהן כאמור קמה דווקא לדרכון חשיבות קרדינאלית, וחרף זאת הוא לא הוצג וצילומו לא צורף לבקשה. מה גם, שלמרות שבנסיבותינו ניתן היה אף באמצעים אחרים, לוודא שהמוכר הוא בעלי הנכס, כגון ע"י צירוף תמצית רישום ממשרד הפנים, שגב' שבת העידה שבנסיבות אלה הייתה דורשת (עמ' 63, ש' 8-1), הדבר לא נדרש ע"י הטאבו. הדבר תמוה במיוחד, דווקא בשל "נורות אזהרה" וסימני השאלה הרבים בנסיבותינו, שהיו עולים בבדיקה רצינית, ראויה וסבירה של הבקשה וצרופותיה.

בעיקר עסקינן בכך, שבשום מקום בבקשה ובנספחיה, לא הצהיר עו"ד שלמה, שאימת את זהותו של דניאל אלקושי או שזיהה אותו, כבעל מס' הדרכון הנקוב בנסח. מס' הדרכון הופיע רק בחוזה המכר, אולם נשמט מהבקשה והשמטה זו נראית בעיני בולטת ביותר והייתה חייבת להדליק "נורה אדומה" בפני פקיד הרישום. ויודגש: חוזה המכר, גם אם כלל את מס' הדרכון, לא הכיל הצהרה של עו"ד שלמה שמאשר שדניאל אלקושי, בעל מס' דרכון (או אף בעל מס' ת"ז) כזה או אחר, חתם בפניו על גבי החוזה. גם לא ניתן למצוא הצהרה שכזו בכל מסמך אחר.

זאת ועוד, גם העובדה שבנסיבותינו, בהן הדרכון הוא כאמור המסמך המהותי והנדרש ביותר, דווקא צורפה ת"ז של המוכר כשהיא גם חתומה ע"י התובע (כשעל נפקות הדבר כבר עמדתי), עת הדבר כלל לא נדרש ע"י הטאבו (עמ' 65, ש' 14-12 וש' 20 ועמ' 66, ש' 30-29), מחשידה בעיני. ת"ז החתומה מחד והעדר הדרכון מאידך, מעוררים את התחושה שמישהו ניסה לפצות על הפגם שבאי-צירוף אמצעי הזיהוי המהותי ביותר לבקשה, ע"י תיקוף נוסף ואשרור לכאורי של אמצעי זיהוי אחר, שכן צורף, אך אינו מאפשר את הזיהוי הנדרש.

יתרה מכך, מס' הדרכון של אלקושי היה זהה, בנסח (בו נרשם מספרו עוד בשנת 1974, עת רכש הבעלים את הנכס) ובחוזה המכר מ-2010, דבר שאינו אמור להיות אפשרי, משאישרה גב' שבת בחקירתה, שדרכון ישראלי תקף ל-10 שנים ואחרי כן מוחלף מספרו (עמ' 66, ש' 6-1). עוד העידה שהיא נוהגת לבדוק את תוקפו של דרכון שמוצג בפניה, משאסור לה, לאמת חתימה (במקרים בהם אין אימות ע"י עו"ד) במידה ואינו תקף (עמ' 65, ש 30-29). לפיכך, האם במקרה דנן, בו אמנם לא מוצג דרכון, אך מהנתונים עולה כי מספרו של דרכון הבעלים ומבקש הרישום, לא השתנה במשך יותר מ-30 שנה, ראוי להתעלם מעניין זה ולאשר את הרישום? ספק רב בעיני.

נורות האזהרה לעיל, נראות חמורות יותר, על רקע העובדה שמקרי זיוף הינם תופעה המוכרת לטאבו. גב' שבת אישרה בעדותה שטופס הבקשה לרישום הערת אזהרה (מוצג ת/1) אף שונה לאחרונה, לאחר שינוי התקנות והנהלים הרלבנטיים בינואר 2012 (עמ' 63, ש' 20-19), כשהדבר נבע בין היתר, מריבוי מקרים של זיופים, מרמה והתחזות (עמ' 67, ש' 18-16). גב' שבת העידה, שעתה הבקשה לרישום הערת אזהרה, דומה יותר לבקשה לרישום עסקה במקרקעין (עמ' 63, ש' 22) ומעיון בטופס החדש, עולה שנוספה בו רובריקה של סוג אמצעי הזיהוי (ת"ז, דרכון, מס' חב' וכד') וכן נדרש שהגורם המטפל ברישום (עו"ד/רשם) יאשר בחתימתו, בין היתר, שזיהה את המבקשים (ולא רק שאלה חתמו בפניו כפי שנדרש בטופס הקודם).

יתרה מכך, הוכח בפני שהטאבו נוקט משנה זהירות בכל הנוגע למגרשים (שקיים קושי רב יותר בזיהוי בעלי הזכויות בהם לעומת דירות). גב' שבת העידה שבהתעורר ספק בנוגע לזיהוי בעל מגרש, נדרש להציג, בין היתר, שטר מכר מקורי, ואסמכתאות של התכתבויות עם הרשויות וכי בהעדר זיהוי מוחלט, הערת האזהרה לא תירשם (עמ' 67, ש' 29-24). כן ראו ס' ו' לנוהל 2.3.1030 - נספח ב' לתצהירה, הקובע שיש להפקיד הקפדה מיוחדת על זיהוי צד לעסקה כשמדובר בחלקות. אמנם בנוהל הנ"ל, מדובר בזיהוי לצורך רישום עסקה, בשונה מהערת-אזהרה, אך הדברים רלבנטיים גם לעניינינו, בפרט על רקע עדות שבת, שהתייחסה גם לרישום הערות.

על רקע כל האמור לעיל, סבורני שהטאבו התרשל בטיפול בבקשה, מקום שאישר את רישום ההערה בנסיבות הנזכרות לעיל. כמו כן, הטאבו היה יכול והיה צריך לצפות, שרישום הבקשה בנסיבות אלה – בהעדר דרכון או ראיה אחרת שמאפשרת לוודא שהמוכר בעסקה הוא הבעלים בנסח – עשויה להזיק לתובע ולצדדים שלישיים (הן הבעלים האמיתי והן מי שיסתמכו על הרישום). יותר מסביר בעיני, שבדיקה ראויה וקפדנית יותר של הבקשה, הייתה מדליקה "נורות אזהרה", נוכח מספרו של הדרכון שלא השתנה במהלך שלושה עשורים או שהייתה מעלה את הכשל באימות זהות המוכר באמצעי ראוי והייתה מחייבת המצאת מסמכים נוספים – דבר שהיה מקשה ממשית על טשטוש התרמית.

לא זו אף זו, בדיקה יסודית ורצינית יותר של הבקשה וצרופותיה, הינה אמצעי שעלותו כמעט אפסית וברי שתועלתו (הנזק שהיה צפוי להימנע מסיכול התרמית), עולה משמעותית על עלותו, מה גם שדרישת הטאבו למסמכים נוספים, לצורך זיהוי צדדים לעסקה ובעלי זכויות, אינו דבר חריג כאמור (ר' עמ' 62 ש' 29 – עמ' 63 ש' 8, ועמ' 64 ש' 22-21), כמו גם דרישה לתיקון בקשות כתנאי לאישורן.

האם קיימים בנסיבותינו שיקולים שבעטיים יש לקבוע שהטאבו לא חב בחובת זהירות קונקרטית או שלא הפר אותה? סבורני שהתשובה שלילית.

לטענת הטאבו הוא פעל בדיוק בהתאם לנוהל הרלבנטי (נוהל 1.8.10 – נספח ג' לתצהיר גב' שבת וס' 6 לסיכומי הטאבו). הנוהל, כך נטען, קובע סטנדרט מופחת לצורך זיהוי צדדים, עת מדובר ברישום הערת-אזהרה, בשונה מרישום עסקה במקרקעין (נספח ב' ל-ג' לתצהיר שבת וס' 9 לסיכומי הטאבו). לפיכך נטען, כי משקובע הנוהל שעל עוה"ד המגיש בקשה, הנטל לאמת את חתימת המבקש ומשעשה כן עו"ד שלמה, תוך צירוף החוזה (שבו, כך נטען, נעשה לכאורה הקישור בין מס' ת"ז למס' הדרכון) וצירוף צילומי ת"ז המוכר והנסח חתומים ע"י הצדדים, הרי שהטאבו הוטעה לחשוב שאין כל סיבה לסרב לרישום ההערה (ס' 10, 13 ו-15 לסיכומיו) ומשכך לא התרשל.

טענה זו (שתאוזכר גם בפרק הקש"ס) – דינה להידחות. אמנם נכון הדבר שמקום בו הבקשה מוגשת ע"י עו"ד, עליו הנטל לאימות חתימת המבקש, אולם הדבר אינו גורע מחובת הזהירות המוטלת על הטאבו, כגוף שלטוני המופקד על רישום מקרקעין, הגם שפעל ע"פ הנוהל הרלבנטי (ס' ד' לנספח ג' לתצהיר שבת). הנהלים הרלבנטיים מהווים רק "רף תחתון" לעניין חובת הזהירות המוטלת על הטאבו, משלא מדובר בדבר חקיקה ראשית או אף משנית. למעשה, עוולת הרשלנות המעוגנת בפקודת הנזיקין, כמו גם הפסיקה היוצקת תוכן לתוכה, משרטטות את היקפה המלא של חובת הזהירות שמוטלת על הטאבו, כשכל מקרה נבחן לגופו. לפיכך, גם פעולה על פי נוהל מסוים, יכולה בנסיבות מסוימות להיחשב כלא מספקת ואף רשלנית.

בנסיבותינו, לא הופעל שיקול הדעת הראוי עת אושרה הבקשה, וזאת משלא הוכח שהיה מקום על בסיס הנתונים שהוצגו בפני הטאבו, להשתכנע במידת וודאות מספקת, שמבקש הבקשה הוא בעל המקרקעין ע"פ הנסח ובפרט על רקע "נורות האזהרה" שהבהבו בעניין זה.

יצוין שהצדדים חלוקים בשאלה, איזה מסמך היה מהותי יותר לצורך אישור הבקשה – החוזה שקושר לכאורה בין הדרכון ות"ז (ס' 24 לסיכומי התובע) או הבקשה בה אימת עו"ד שלמה את חתימת המבקש וממנה נעדר מס' הדרכון (ס' 12 לסיכומי הטאבו).

ראשית אציין שגב' שבת בעצמה העידה, שאינה יכולה לנתק את הבקשה ממכלול המסמכים שצורפו לה (עמ' 60, ש' 29) ואין ספק שהיה על הטאבו לבחון בצורה ראויה את מכלול הבקשה, ולוודא שהדבר האלמנטרי ביותר – שהמוכר בחוזה הוא אכן בעלי הנכס, הוכח בפניו כדבעי.

עם זאת, סבורני שקיים משקל רב יותר לבקשת הרישום. טופס הבקשה הוא המקום היחיד, בו נדרש לאמת את חתימת המבקש. משעו"ד שלמה עשה כן על בסיס ת"ז בלבד, כשבנסח מופיע מס' הדרכון בלבד, הייתה צריכה להידלק נורה אדומה. לא ניתן היה להיבנות על כך, שברישת החוזה צוינו הן מס' ת"ז והן מס' הדרכון של אלקושי, וזאת משהחוזה אינו כולל שום הצהרה, שעו"ד שלמה זיהה את אלקושי ע"פ מס' דרכונו. לכן גם אין ממש בטענה, שחזקה על מי שערך את החוזה, שבדק את הדברים (עמ' 66, ש' 23). בשולי הדברים, אציין שאין בהסתמכות על הנוהל הרלבנטי, שיוצר אלטרנטיבה לטופס הבקשה (ס' א' לנספח ג' לתצהיר הטאבו), בכדי לגרוע ממסקנתי, זאת לא רק נוכח הדיון האמור לעיל בדבר נפקות הנהלים, אלא גם משהנספח הרלבנטי לו (מס' 3), לא צורף כראיה בעניינינו.

טענה נוספת של הטאבו, היא שיש לכאורה עדיפות להימנע מ"תאונה משפטית" שעתידה הייתה להתרחש, לו ההערה לא הייתה נרשמת על אף שהעסקה הייתה תקינה, וזאת במצב בו היה נעשה רישום של הערת אזהרה אחרת או עיקול (ס' 14 לסיכומיו). דין הטענה להידחות, זאת הן משהנחת היסוד לעיל היא שהעסקה הייתה תקינה, בשונה מעניינינו, והן משיש ממש בטענה (ס' 3 לסיכומי תשובת התובע), שבמצב של מניעה מרישום ההערה, הרוכש מוגן יחסית, משום שלרוב הוא מפקיד את הכספים בחשבון נאמנות עד לרישום ההערה, כשהכספים לא מועברים למוכר כשיש מניעה מהרישום וכל עוד היא נמשכת. מאידך, הגנה דומה לא קיימת במצב בו ההערה נרשמת (עקב רשלנות ומקום שלא הייתה צריכה להירשם) והכספים כבר מועברים למתחזה.

זאת ועוד: איני רואה בסיכוי להטלת עיקול או לרישום הערת אזהרה לטובת אחר, במקרה של סירוב לרשום את ההערה המבוקשת, כנזק שעלול להיגרם לקונה הראשון. אם הלך המוכר מאחורי גבו של הקונה הראשון ומכר את הנכס שוב, לפני שהסדיר את הדרוש לרישום ההערה לטובת הקונה הראשון, נדמה לי כי עדיף לו לאותו קונה, שלא לרכוש כלל את הנכס ממוכר חסר אמינות שכזה ולא להסתבך מלכתחילה בעסקה עם מוכר שכזה. הוא הדין פחות או יותר לגבי עיקול. אם המוכר לא מסוגל לסלק את העיקול בכוחות עצמו או לא יסכים לסילוק העיקול מתוך תמורת המכר, הדבר אומר דרשני וגם כאן סביר להניח שמוטב לקונה להתרחק מהעסקה.

בשולי הדברים ומעבר לנדרש, סבורני כי אין ממש בטענה שעו"ד שלמה עצמו לא חשב עד להגשת התביעה שהטאבו התרשל (ס' 20 לסיכומיו) וזאת לאור הראיות הסותרות בעניין זה (ס' 4 לסיכומי התשובה של התובע). מעבר לכך, הרי שדעתו בעניין זה, עם כל הכבוד, אין לה כל משקל ועל אחת כמה וכמה נוכח מעורבותו בפרשה.

קשר סיבתי

הטאבו מכחיש קיומו של קש"ס בין הפרת חובת הזהירות שלו ורישום ההערה ובין הנזק הנטען (ס' 46 לסיכומיו). דין הטענה להידחות, למעט לגבי שני סכומים ששילם התובע לפני רישום הערת האזהרה. להלן נימוקי:

ראשית, יוזכר שרישום ההערה היה אחד מהתנאים, לשחרור התשלום הראשון של התמורה לרבין (ס' 4.א. לחוזה). בפועל, הכספים שוחררו לאחר שעו"ד שלמה הודיע לתובע טלפונית, אודות ביצוע הבדיקות ורישום ההערה, ולאחר שהעביר לו בפקס ביום 24.6.10 אישור על רישומה (ר' ס' 28 ונספח ט' לכתב התביעה). כן יצוין שהאסמכתא לרישום ההערה, הוצגה גם לטורג'מן במועד זה ע"י הרוש (ר' מוצג במ/1 בעמ' 4 סיפא).

יודגש שרישום ההערה, היה התנאי היחיד, שהוכחתו חייבה אישור של גורם חיצוני ואף מוסדי , להבדיל מהתנאי בדבר אימות זהות המוכר ודרכונו במשרד הפנים, שהיה תלוי לכאורה רק בפעולות עו"ד שלמה. כמו כן, כיוון שבהעדר אסמכתא על הרישום, לא יכול היה עו"ד שלמה לשחרר את הכספים גם אם הבשילו שאר התנאים לשחרור הכספים (ביצוע הבדיקות במשרד הפנים והצגת הדרכון), הרי שקיים קשר סיבתי הדוק בין רישום ההערה לכספים ששולמו בהסתמך עליה.

שנית, לו היה הטאבו, נמנע מהפרת חובת הזהירות החלה עליו ועומד על הצגת דרכון בטרם הרישום, אזי הדבר היה מחייב ביצוע בירורים נוספים, שקרוב לוודאי היו מונעים את נזקי התובע. זאת משני טעמים: הטעם הראשון הוא נוכח השוני בין נתוני ת"ז לדרכון (השוני בין שמות המשפחה ושמות האבות) שהיה נחשף עם הצגתו. ולראיה – דברי גב' שבת בחקירתה, שלו היה מוצג בפניה הדרכון ובו השם "קלינסקי", הייתה דורשת התייחסות לשינוי השם ממשרד האוכלוסין ולא מסתפקת בתצהירי זיהוי, לצורך רישום הבקשה (עמ' 64, ש' 25-17).

טעם נוסף נובע מכך שהצגת הדרכון, הייתה גוררת את בדיקת תוקפו, שהייתה מעלה שבמהלך שלושת העשורים האחרונים, מספר הדרכון של המוכר והבעלים לכאורה, לא השתנה. גילוי זה, מהווה נורה אדומה מהבהבת, וזאת משדרכון תקף לעשור בלבד ומספרו משתנה אחרי כן (עמ' 66, ש' 6-1). אמנם, גב' שבת העידה שהיא בודקת את תוקף דרכון, כשהיא נדרשת לאמת חתימה על בסיסו (עמ' 65, ש' 30-29) וזאת כשהבקשה לא מוגשת ע"י עו"ד, אולם לא סביר בעיני, שבדיקה אלמנטרית זו לא תעשה, רק מהטעם שהבקשה הוגשה ע"י עו"ד ושעה שלא רק שהבעלים מזוהה בנסח רק באמצעות מס' דרכונו, אלא שעוה"ד עצמו, גם מצא לנכון, משום מה, להשמיט את מס' הזיהוי הרלבנטי מהבקשה ולזהות את המבקש, דווקא על בסיס ת"ז שלא רשומה כלל בנסח.

הטאבו יכול וצריך היה לצפות שברישום הערת האזהרה על זכויות התובע בנכס, בהעדר הדרכון ובהעדר יכולת לוודא שהמוכר בחוזה הוא גם הבעלים הרשום בנסח, עתיד התובע להינזק. זאת גם לולא עיון בחוזה שצורף לבקשה (שבו נקבע שהתשלום הראשון של התמורה ישוחרר, לאחר רישום ההערה – ס' 4.א. סיפא לנספח ה' לתצהיר התובע), ובהתחשב בכך שמן המפורסמות שבחוזה מכר מקרקעין, רישום הערת אזהרה היא אחד מהתנאים, ולרוב התנאי העיקרי, להעברת חלק מכספי התמורה לידי המוכר.

זאת ועוד, משקבעתי שלא הוכח בפני, שהדרכון המקורי הוצג אי-פעם בפני עו"ד שלמה ומאידך, שכן הוכח שבמועד רישום ההערה, אף לא היה בידיו פקס של צילום הדרכון, הרי שאין ממש בטענות הטאבו לניתוק הקש"ס על סמך ההנחה שעו"ד שלמה ראה את הדרכון המקורי בטרם שחרור הכספים (ס' 48 לסיכומיו).

לא זו אף זו, גם ההסתמכות על כך שעו"ד שלמה אישר בחקירתו, שאם הדרכון היה מוצג במעמד החתימה, אז מבחינתו, ניתן היה לשחרר את הכספים (עמ' 92, ש' 7-5), כדי לטעון לניתוק הקש"ס על בסיס ספקולטיבי גרידא (ס' 49 לסיכומי הטאבו), אין בה כלום, שכן כאמור הדרכון לא הוצג. יתרה מכך, גילוי השם "קלינסקי" במעמד החתימה, היה לא רק מעלה שאלות, אלא גם מצריך תיקון פרטי ההסכם והגשת בקשה לשינוי שם לצורך רישום ההערה (ס' 12 לסיכומי תשובת התובע), דבר שהיה עתיד לחשוף את התרמית או לכל הפחות להדליק נורות אזהרה נוספות.

טענות ספקולטיביות נוספות של הטאבו בסיכומיו בעניין זה (ס' 51-50), דינן להידחות. אין כל וודאות שעו"ד שלמה היה נוהג, כפי שהעיד שינהג, בסיטואציות ההיפותטיות הנטענות, מה גם שלו היה נדרש עו"ד שלמה ע"י הטאבו, להגיש בקשה חדשה לרישום ההערה, תוך אימות זהות המוכר ע"י מס' הדרכון, לא ניתן היה לעשות כן בנקל כפי שנטען והיה נדרש לשנות את פרטי החוזה, להגיש בקשה לשינוי שם במשרד הפנים ורק אז להגיש בקשה חדשה (ר' גם ס' 29 לסיכומי התובע וס' 13 לסיכומי התשובה). בנוסף, אף בסיטואציה ההיפותטית, בה היה עו"ד שלמה רושם את מס' הדרכון בבקשה (ס' 50 לסיכומי הטאבו), עדין לא ניתן היה לרשום את ההערה, שכן עיון בנסח והשוואת תאריך רישום בעלות המוכר בזמנו למועד הנסח הנוכחי, היה מעלה שהדרכון כבר לא אמור להיות תקף.

אכן, אין ספק שלהתנהלותו של עו"ד שלמה, הייתה תרומה לפוטנציאל של הטעיית הטאבו, כפי שתואר ונדון בהרחבה, אולם למימוש הפוטנציאל אחראי הטאבו בעצמו, שאינו "חותמת גומי" והיה יכול בבדיקה נאותה של הבקשה וצרופותיה, לדלג מעל משוכת ההטעיה, ולהסיק שהבקשה אינה יוצרת את הקישור הבסיסי והאלמנטרי ביותר, בין זהות המוכר בחוזה לזהות בעלי הנכס בנסח, לצפות שאישורה במצב זה, יוביל לנזקים - ולדחותה על האתר, תוך בקשת הבהרות ואסמכתאות נוספות.

בשולי הדברים, אבהיר שגם הפסיקה אליה הפנה הטאבו בסיכומיו (ס' 56), אינה משנה את התמונה. ב-ת.א. 3449/07 יעקב נ' לשכת רישום המקרקעין, (פורסם באתרים משפטיים), עלה בידי הרמאי, לא רק לרשום הערת אזהרה על סמך חוזה מזויף, אלא גם לרשום את הנכס עצמו בטאבו. ביהמ"ש השלום דחה את התביעה כנגד הטאבו, וקבע שהתרמית לא בוצעה באמצעות רישום הערת האזהרה ע"ש הרמאי, אלא באמצעות רישום העברת הבעלות על-שמו וכי הפגמים בבקשה לא היו מונעים את רישום הנכס ע"ש הרמאי בטאבו. בערכאת הערעור, אושרה הקביעה ( ע"א 38571-10-11), ונקבע שרישום העברת הבעלות, מנתק כל קש"ס אפשרי, בין הרשלנות שברישום ההערה, לבין הנזק שנגרם למערער. יצוין שגם ביהמ"ש העליון לא התערב בקביעה זו ( רע"א 2906/13). לעומת זאת, במקרה דנא, לא נרשמה הבעלות ועל כן לא ניתן לומר כי נותק הקשר הסיבתי כפי שהיה במקרה שאוזכר לעיל.

זאת ועוד, הטאבו ציטט בסיכומיו (ס' 56) דברים שבית המשפט אמר במקרה הנ"ל (בערכאה הראשונה) ושלפיהם, אין להטיל על הטאבו אחריות הגדולה מזו המוטלת על עורכי הדין של העסקה ביחס לאימות זהות הצדדים. דא עקא, הציטוט שהובא לא היה שלם ונשמטו ממנו השורות שקדמו לו ואשר מהן ניתן ללמד את ההקשר שביחס אליו נאמר ציטוט זה והוא טענת התובע שם, שלפיה על הטאבו להשוות בין החתימות של הצדדים על העסקה, לחתימות קודמות שלהם המצויות בטאבו. דא עקא, במקרה הנוכחי לא הועלתה טענה שכזו על ידי התובע. כמו כן, גם אני מסכים לקביעה העקרונית שלפיה מלאכת זיהוי הצדדים מסורה לעורכי הדין ולא לטאבו, אולם, תפקידו של הטאבו הנו, בין היתר, לפקח, לבדוק ולוודא כי מלאכת הזיהוי נעשתה על ידי עוה"ד כראוי. דא עקא, במקרה הנוכחי, משעו"ד שלמה לא זיהה את המוכר לפי הזיהוי הרלבנטי והקיים בנסח, לא מילא תפקידו כראוי וכאמור, עובדה זו הייתה בולטת והייתה חייבת להדליק נורה אדומה אצל הטאבו. הוא הדין לגבי אי צירוף צילום הדרכון בנסיבות אלה.

לבסוף וכפי שנרמז בפתח פרק זה, לגבי שני הסכומים ששולמו על ידי התובע לפני שנרשמה הערת האזהרה, בסך 14,500 ₪ להרוש ביום 22.6.10 ו-5,750 ש"ח לעו"ד שלמה כשכ"ט ביום 24.6.10, אני מוצא כי אין קשר סיבתי בין מחדל הטאבו ולבין תשלומם, שהרי התשלום לא נעשה בהסתמך על הערת האזהרה.

על רקע כל האמור לעיל, אני קובע כי קיים קשר סיבתי הדוק בין התרשלות הטאבו ולבין מרבית נזקי התובע, למעט שני הסכומים הנזכרים לעיל.

אשם תורם

לטענת הטאבו (ס' 40-44 לסיכומיו), התובע עצמו נהג בחוסר זהירות קיצוני המהווה אשם תורם משמעותי, שיש לקחת בחשבון בכל הנוגע לחבותו שלו.

לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שלפני, סבורני שבעוד שקשה לראות בהתנהלות נקודתית וספציפית כזו או אחרת של התובע לכשעצמה כהתרשלות בנסיבותינו, הרי שדווקא ב"מבט על" ועל רקע התמונה השלמה, עולה שאכן נהג התובע, בעניינינים מסויימים בעצימת עיניים, עת התעלם מסימני האזהרה שעלו מהעסקה.

תוואי העסקה ומעמד החתימה, לוו במספר סימנים מחשידים, שצירופם יחדיו, היה מוביל כל אדם סביר למסקנה, שככל ויש מקום להמשיך בגיבוש העסקה, הרי שלפחות יש לנקוט ולהתנהל במשנה זהירות ותוך עירנות מקסימאלית בכל הנוגע לה.

כוונתי היא ראשית, למחיר הנמוך של הנכס – דובר היה על 2.4 מיליון ₪, כשהתובע הצליח אף להפחיתו ל-2.3 מיליון (ס' 5 לתצהירו) לעומת הערכת התובע שעמדה על 3 מיליון ₪ (עמ' 46 סיפא – עמ' 47, ש' 3-1). יצוין שכשנשאל התובע, האם לא שאל את עצמו או את המתווכים, מדוע מחיר הנכס הוא נמוך כ"כ, השיב: "אני לא צריך לשאול" (עמ' 47, ש' 7-6). אמנם, לטענת טורג'מן, המחיר המקורי עמד על 2.9-2.8 מיליון, אולם גם מחיר זה היה נמוך משווי הנכס, ולמעשה מחקירתו עלה, שדווקא המחיר האטרקטיבי הנ"ל, הוא שמשך את תשומת ליבו לנכס, ובפרט על רקע הביקוש הגדול למגרשים בצפון ת"א שאפיין את התקופה (עמ' 19, ש' 7-3).

בנוגע לטענת התובע (ס' 34 לסיכומיו) ששוויו הנמוך של הנכס, לא הוכח ונדרשת חוות-דעת לצורך כך – דינה להידחות מקום שהתובע עצמו אישר ואמר בחקירתו שהעריך בזמנו את המגרש במחיר של 3 מיליון ₪.

למחיר הנכס כאמור, יש להוסיף "נורת אזהרה" נלווית והיא רצון המוכר במכירת המגרש במהירות (עמ' 19, ש' 4), ואין זה משנה אם רצון זה נבע כביכול מעסקה קודמת שהתפוצצה (עמ' 21, ש' 2), או מאירוע לבבי שעבר המוכר ושבעטיו חפץ היה לחלק את הכסף בין נכדיו, עוד בחייו (עמ' 3 סיפא למוצג במ/1, עמ' 24, ש' 2-1 ועמ' 77, ש' 31-30 לפר').

סימן אזהרה נוסף היה דמי התיווך האסטרונומיים, שעמדו על 18% מהעסקה, לעומת כ-2% דמי תיווך שמשולמים בדר"כ בתיווך בעסקאות מקרקעין. מחקירת התובע עולה, שאולי פעם אחת בחייו, שילם סכום דומה ולמרות התחמקויותיו בחקירתו, ובניגוד לטענתו (ס' 35 לסיכומיו), עולה בבירור שמדובר בסכום חריג (עמ' 54, ש' 32-25). מחקירתו עוד עולה, שהוא חשש שסירובו לתשלום סכומים אלו, עתיד להוביל להפסד העסקה (עמ' 32, ש' 11-5) ושטורג'מן אף העמידו בפני העובדה ש"זו העסקה" (עמ' 51, ש' 15-10). עובדה זו גם היא מעידה על "נורת אזהרה" שהייתה צריכה להשפיע על התנהלות התובע. יצוין שגם טורג'מן עצמו לא ידע להסביר מדוע נעתר התובע לתשלום סכום זה, עת מחד טען שהתובע הסכים כי הוא אוהב אותו (עמ' 25, ש' 10-9), ומאידך ש:"הוא יודע יותר טוב ממני את העבודה" (ש' 18-17).

סימן אזהרה רביעי בעניינינו, הינה העובדה שהתובע נאלץ לקבל כמעט כעובדה מוגמרת, את ייצוגו בעסקה ע"י עו"ד שלמה. תחילה טען התובע בחקירתו, שהרוש המליץ לו על עו"ד שלמה וכי משהחל האחרון את הטיפול בעסקה מצד המוכר, ונוכח ניסיון העבר של התובע, הוא חשש שמעורבות עו"ד אחר, תביא לכישלון המו"מ (עמ' 42, ש' 26 - עמ' 43, ש' 4 ועמ' 56, ש' 12). בהמשך חקירתו הסביר שהיה ברור לו שאם לא יסכים שעו"ד שלמה ייצג את שני הצדדים לעסקה, אז העסקה תכשל (עמ' 56, ש' 15-13), אך גם נאלץ להודות שלא שאל אם הוא יכול להיות מיוצג ע"י עו"ד מטעמו, משהיה לו ברור ש" העסקה המיוחדת הזאת עם 400,000 ₪ דמי תיווך הולכת קומפלט עם עו"ד שלמה" (עמ' 56, ש' 20-18).

סבורני שהסיטואציה בה היצוג ע"י עו"ד שלמה, כמעט נכפה על התובע, הייתה צריך להדליק אצלו נורת אזהרה ולמסמס מעט את עיוורונו מאטרקטיביות הגלומה בעסקה. זאת על אחת כמה וכמה, שעה שכבר בפגישת החתימה ולאחר שהתובע הזכיר במסגרתה, ששמע על תרגיל עוקץ בנסיבות דומות לעניינינו, ניסה עו"ד שלמה להרגיעו בכך שהוא מבוטח בביטוח אחריות מקצועית (ס' 21 לתצהיר התובע, ס' 22 לתצהיר טורג'מן ועמ' 4 למוצג במ/1). לדעתי, דברי "הרגעה" אלה דווקא, היו צריכים להדליק נורה אדומה.

לא זו אף זו, סימן אזהרה נוסף וכבד משקל במיוחד, הופיע בסמוך לחתימת החוזה, עת התברר שהמוכר לכאורה, שהנכס נרשם בטאבו באמצעות דרכונו בלבד, לא טרח להביאו לצורך חתימת החוזה. כשיודגש שבשלב זה כבר נודע לתובע מפי רבין אודות שינוי השם מ"קלינסקי" ל-"אלקושי", וששם המשפחה בדרכון שונה מהשם בת"ז (עמ' 43, ש' 29-18).

על רקע כל סימני האזהרה לעיל, סבורני שהתובע עצם את עיניו מלחשוד בכשרות העסקה והתרשל, עת בהתעלם מנורות האזהרה שתוארו לעיל וחתם על העסקה. התובע עשה כן במהירות רבה (עמ' 43, ש' 15-14), על אף שלא הופעל עליו לחץ לעשות כן באותו היום (עמ' 45, ש' 19-18), בהעדר דרכון או וודאות שהמוכר הוא בעלי הנכס, כשהתובע אף הודה, שלא ביקש שרבין יסור לביתו וימציא את הדרכון בטרם החתימה, או את דחיית החתימה עד לאחר הצגת הדרכון (עמ' 52, ש' 8-4) וכל זאת אף שידע על שינוי שמו של המוכר. הדברים אמורים ביתר שאת, משמדובר בקבלן עם ותק של יותר מ-40 שנה (עמ' 41, ש' 12-9), שאף העיד על הבנתו בעסקאות מקרקעין (ש' 26-25).

אכן התובע שם מבטחיו בעו"ד שלמה, ששחרור הכספים יעשה רק לאחר ביצוע הבדיקות הנדרשות, ומשכך לכאורה נעתר לחתימה על החוזה בנסיבות אלה (עמ' 43 סיפא - עמ' 44, ש' 2-1 ועמ' 45, ש' 17-11), ואמנם, עו"ד שלמה חב בחובות אמון וזהירות כלפי לקוחותיו, בין היתר נוכח האמון הבלתי מסויג שנותן לקוח ככלל בבא-כוחו, שיטפל בעניינינו על הצד הטוב ביותר. ואולם, דווקא בנסיבותינו המיוחדות, לאור כל נורות האזהרה שהבהבו בעוצמה לאורך תוואי גיבוש העסקה, היה על התובע להימנע מלסמוך בצורה עיוורת כל-כך על עורך הדין שלו.

אלמלא עצם התובע את עיניו מסימני האזהרה שתוארו לעיל, היה נמנע מלהתקשר בעסקה. לכל הפחות, סבורני שאלמלא בחר התובע לנהוג באופן נמהר והיה ממתין עם חתימת החוזה עד להצגת הדרכון, היה מגלה סימני שאלה נוספים, שהיה בהם בכדי לגרום לו להעמיק ולחקור אודות טיבה וכשרותה של העסקה. ברי שהתובע היה יכול וצריך לצפות שחתימתו על העסקה, חרף כל נורות האזהרה לעיל ובהעדר בדיקה מעמיקה, עשויה לגרום לו לנזקים. לפיכך ועל רקע המתואר לעיל, יש לקבוע כי תרם ברשלנותו לנזקיו.

בשולי הדברים אתייחס בקצרה לטענות נוספות של הטאבו לרשלנות התובע, שדינן להידחות: ראשית, איני סבור שהתובע התרשל, משהסכים לחתום על צילום ת"ז של המוכר עפ"י הוראת עו"ד שלמה (ס' 42 לסיכומי הטאבו). דווקא עניין זה, שנחזה בפני הלקוח הסביר, כעניין טריוויאלי ופרוצדוראלי, ספק אם היה צריך לעורר את החשד, שגלומה בו נפקות נסתרת כלשהי. סבורני שאין לראות את התובע, כמי שהיה יכול וצריך לצפות כי בהיענות לדרישת בא-כוחו בעניין זה, מבלי לחקור ולדרוש מדוע נדרש הוא לעשות כן, הוא עתיד להינזק.

שנית, בעוד שגם אם הייתי מקבל, את טענת הטאבו (ס' 40 לסיכומיו), להתרשלות התובע, משלא התעקש שבחוזה ייכתב שהמוכר מתחייב להמציא דרכונו, אזי ספק אם יסוד הקש"ס מתקיים בעניינינו. הרי כבר קבעתי בפרק הרלבנטי, שההסכמה בע"פ, שאינה במחלוקת, להימנע משחרור הכספים עד הצגת הדרכון, ניתקה את הקש"ס שבין מחדלי עו"ד שלמה מהכללת סע' הגנה שכאלה בחוזה ובין נזקי התובע, והדברים יפים גם למחדל התובע מלדרוש את הכנסת הסעיפים האמורים.

שלישית, גם אין ממש בטענה להתרשלות התובע, שעה שגם לאחר שהועברו לו השאילתות, לא בירר האם קיים קשר בין מספרי הדרכון ות"ז ונצמד למס' ת"ז ולא למס' הדרכון (ס' 44 לסיכומי הטאבו). זאת משהשאילתות הועברו לו רק ביום 6.7.10, יותר מ-10 ימים לאחר חתימת החוזה, כשבשלב זה כבר ידע שנפל קורבן לתרגיל עוקץ וזאת לאחר בירורים שערך (ס' 40 לתצהירו). כמו כן, באותו השלב כבר התממשו נזקי התובע, ולכן, לא ברור מה יכול היה לעשות בעניין זה בשלב זה, בכדי למנוע את נזקיו.

באשר לשיעור האשם התורם של התובע, אני מעמיד אותו בנסיבות העניין על 15%.

נזק

בהתאם, אני מחייב בזאת את הטאבו לשלם לתובע סך של 355,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל.

סכום זה מחושב כדלקמן: 442,320 ₪ (השווים ל-463,080 ₪ כנזכר בכתב התביעה, בניטרול שני סכומים ששולמו לפני שנרשמה הערת האזהרה, בסך 14,500 ₪ להרוש ביום 22.6.10 ו-5,750 ש"ח לעו"ד שלמה כשכ"ט ביום 24.6.10, כששני סכומים אלה שוערכו גם הם ליום הגשת התביעה), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד ליום 20.7.11 (המועד שבו עו"ד שלמה השיב לתובע 40,000 ₪), פחות 40,000 ₪ ופחות רשלנות תורמת של 15%. כמו כן, אני מחייב את הטאבו לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 63,750 ₪.

הודעת צד ג' של עו"ד שלמה כלפי המבטחת

כזכור, עו"ד שלמה שלח הודעת צד ג' למבטחת, בטענה שככל ותקבע רשלנותו בנסיבות התביעה העיקרית, הרי שעל המבטחת לשפותו, בשל פוליסת ביטוח האחריות המקצועית שרכש ממנה (ס' 3-1 להודעה). עוד טען עו"ד שלמה (ס' 44 לסיכומיו) שעפ"י תנאי הפוליסה, היה זכאי לקבל ייצוג משפטי, אך משסירבה המבטחת לכך, הוא נאלץ לשכור שירותים משפטיים, ולשלם עבורם סכום העולה על סכום ההשתתפות העצמית. לפיכך נטען, שככל ותקבע חבותו בתביעה העיקרית, הרי שעליה לשפותו עבור כל הסכום (ללא הפחתת השתתפות עצמיתׂׂ) או לחילופין, שיש לפסוק כנגדה הוצאות ריאליות, שיפצוהו בגין דחיית הכיסוי הביטוחי, שלא כדין לכאורה.

האם בנסיבות עניינינו, יש לקבוע כי על המבטחת לשפות את עו"ד שלמה? על רקע מסקנותיי בדבר מעורבות עו"ד שלמה בתרגיל המרמה בצוותא עם רבין והרוש, ולאחר עיון בתנאי הפוליסה, סבורני שהכיסוי הביטוחי אינו עומד לעו"ד שלמה, ומשכך גם נשמטת הקרקע מתחת לטענותיו לשיפוי כאמור.

הפוליסה מחריגה מתוכה מפורשות, חבות המוטלת על המבוטח עקב: "הפרת אמונים, מרמה, מעשה זדוני או פלילי" (ס' 6.א.(2) לפוליסה). בנסיבותינו כאמור, הוכחה מעורבותו של עו"ד שלמה במעשה המרמה, וברי שעל רקע נסיבות אלה, בין היתר, הופרה גם חובת האמון המוגברת, החלה עליו בייצוגו את התובע בעסקה. משכך אין להטיל על המבטחת את החובה לשפותו בגין נזקי התובע.

כבר עמדתי בהרחבה על התנהלותו חסרת תום-הלב בלשון המעטה, של עו"ד שלמה בנסיבותינו. עם זאת, כאן המקום להזכיר שוב את התיחסויותיו הנשנות (בצורה מחשידה למדי) של עו"ד שלמה לכיסויו הביטוחי שלו, דבר אשר נוטע בליבי את המחשבה כי עו"ד שלמה סבר ולפחות כך תכנן, שבמקרה הגרוע יקבל שיפוי מהמבטחת על כל סכום שיאלץ לשלם לתובע תוך כך שהוא יוצא למעשה נקי לחלוטין מכל הפרשה, מהבחינה הכספית, כשהוא מוכתם אך ורק בקביעה כי התרשל.

כאמור, עו"ד שלמה העלה את נושא הכיסוי הביטוחי, כבר במעמד החתימה, עת ניסה להרגיע את התובע שסיפר לו על תרגיל עוקץ שנערך בנסיבות דומות (ס' 21 לתצהיר התובע, ס' 22 לתצהיר טורג'מן ועמ' 4 למוצג במ/1). אולם דווקא בפגישה ביום 5.7.10, נחשף הלך רוחו של עו"ד שלמה, עת התבטא באופן שאינו מותיר מקום לספק בנוגע לתוכניותיו בעניין זה.

כך למשל, הסביר עו"ד שלמה: "גם אם הוא רימה אותנו אני אפעיל את הפוליסת ביטוח בשביל בלפור, את הראש שלי אני אתן לו, אני אפעיל את הפוליסת ביטוח, אני אגיד שטעיתי, שהתרשלתי, כל מה שצריך.." (עמ' 8, ש' 8-7 לתמליל – נספח ז' לתצהיר התובע). כן ר' שם בעמ' 9 ש' 11-10, שם בעמ' 14 סיפא, שם בעמ' 15 ש' 2, שם בעמ' 22 ש' 13 ושם בעמ' 23 ש' 27-26. גם כאן נוהג עו"ד שלמה בחוסר תם לב כלפי המבטחת שלו לפחות, כשהוא אומר ללקוחו, שיאשר את דבר רשלנותו, מקום שנראה מדבריו כי אינו סבור שהתרשל.

לגבי פניה למבטחת לצורך צמצום נזקים – ר' שם בעמ' 27, ש' 16-12. לגבי פניה למבטחת כבר באותו היום – ר' שם בעמ' 13, ש' 37, ולגבי טענת עו"ד שלמה שכל הכסף יושב לתובע באמצעות המבטחת – ר' שם בעמ' 35 סיפא – 36 רישא.

ראוי לציין שעו"ד שלמה אף השתמש בקיומה של הפוליסה, בכדי לטעון שאם ישיב לתובע את שכה"ט שגבה (כשהכוונה היא גם לשכה"ט אותו שילם רבין עבור הטיפול המשפטי שלו מכספי התובע), אזי לא ניתן יהיה להפעיל את הביטוח (ר' שם, בעמ' 16 ש' 10). כן ר' שם בעמ' 10, ש' 16-15 לעניין השאלה כיצד מסבירים את הדברים למבטחת ושם באותו עמוד בש' 34-29 לגבי השאלה, האם לצורך השיפוי מהמבטחת, תידרש הרשעה של רבין או הרוש בפלילים.

דוגמה טובה נוספת לתוכניותיו בעניין זה, היא הסברו של עו"ד שלמה כי: "הדרך היותר קלה להוציא את הכסף זה מהביטוח, גמרנו, מה, רק מהביטוח, זה לא הבעיה" (שם, עמ' 37 ש' 9). כן ר' את דברי טורג'מן – שם, בעמ' 31, ש' 26-25: "..תעודת פוליסת ביטוח, כל הזמן נאמרה פה פוליסת ביטוח, למה, לא יודע למה הוצאת מהפה שלך את פוליסת הביטוח", כמו גם את המשך דבריו של עו"ד שלמה (שם, בעמ' 31 ש' 29-27).

לאור כל האמור לעיל, משהוכחה מעורבותו של עו"ד שלמה במעשה המרמה, על רקע התמליל שממנו עולה בבירור, שתכנן שהכיסוי הביטוחי יפצה את התובע על נזקיו, ועל רקע העדר הכיסוי הביטוחי כאמור, דין הודעת צד ג' של עו"ד שלמה כלפי המבטחת – להידחות וכך אני מורה. עו"ד שלמה ישלם למבטחת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

הודעת צד ג' של הטאבו כלפי רבין, הרוש ועו"ד שלמה

כאמור, כנגד רבין ניתן ביום 9.5.11 פסק-דין בהעדר הגנה בתביעה העיקרית וכן בדיון שנערך ביום 10.7.11 גם פסק-דין בהעדר הגנה בהודעת צד ג' שהגיש הטאבו כנגדו, שמותנה בתוצאות התביעה העיקרית. משהתקבלה תביעת התובע כנגד הטאבו, אני מחייב את רבין לשפות את הטאבו בכל הסכומים שהטאבו ישלם לתובע לפי פסק הדין. בנוסף, רבין ישלם לטאבו את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' ובנוסף שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה בסך של 50,000 ₪.

משהתקבלה תביעת התובע כנגד הטאבו, משלא התגונן הרוש להודעת צד ג' ששלח לו הטאבו ומשלא התייצב לדיונים (ראה הדיון שנערך לעיל בעניין זה בפרק שדן בתביעה העיקרית כנגד הרוש), דין ההודעה להתקבל. משכך, על הרוש לשפות את הטאבו, בכל הסכומים שהטאבו ישלם לתובע לפי פסק הדין. כמו כן, ישלם הרוש לטאבו את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 50,000 ₪.

באשר להודעת צד ג' של הטאבו כנגד עו"ד שלמה, משנקבע כי עו"ד שלמה התרשל ואף פעל בכוונת מרמה, דין ההודעה כנגדו להתקבל. אלמלא פועלו, סביר להניח כי התובע לא היה כלל רוכש את המגרש והעניין לא היה מובא כלל לפתחו של הטאבו.

הטענה היחידה שטען עו"ד שלמה בעניין זה בסיכומיו (ס' 45), הינה שיש לדחות את הודעת השולחת, משהיא זו אשר מקבלת את ההחלטה הסופית, בדבר המסמכים שמספיקים לרישום הערת-אזהרה. יש לדחות טענה זו. האחראי העיקרי לוודא שמבקש הבקשה לרישום ההערה הנו אכן הבעלים הרשום בנסח, היה עו"ד שלמה. כפי שצוטט מן ההלכה הפסוקה קודם לכן, מלאכת הזיהוי נתונה לעוה"ד. אחריות הטאבו הנה לוודא כי טופס הבקשה מולא כראוי, כי כל הפרטים מתאימים, כי כל המסמכים הנלווים ובין היתר אלה הרלוונטיים לזיהוי הצדדים, הוגשו וכי אין סיבה אחרת לחשוד בכשרות הפעולה המבוקשת. אמנם, הטאבו לא מילא תפקידו, אולם עובדה זו לא גורעת מן העובדה שעו"ד שלמה, מי שהיה אחראי ראשי לזהות את המוכר כראוי, לא רק שהתרשל, אלא פעל מתוך ידיעה כי רבין אינו הבעלים ומתוך כוונה לרמות את התובע, כמו גם את הטאבו.

בנסיבות אלה, גם אין מקום לחייב את הטאבו באשם תורם כלשהו, מאותם הנימוקים שהובאו לעיל ואשר על פיהם הגעתי למסקנה כי אין לחייב את התובע באשם תורם כלשהו במסגרת התביעה העיקרית שהגיש נגד עו"ד שלמה.

אשר על כן, עו"ד שלמה ישפה את הטאבו בגין כל סכום שישלם הטאבו לתובע בגין הסכומים שנפסקו כנגד הטאבו ולטובת התובע. כמו כן, ישלם עו"ד שלמה לטאבו את הוצאות המשפט ובנוסף שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר

אשר על כן:

אני מחייב בזאת את הרוש, לשלם לתובע סך של 439,448 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הרוש לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

אני מחייב בזאת את עו"ד שלמה לשלם לתובע סך של 439,448 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את עו"ד שלמה לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 75,000 ₪.

אני מחייב בזאת את הטאבו לשלם לתובע סך של 355,260 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 20.7.11 ועד לתשלום בפועל. כמו כן, אני מחייב את הטאבו לשלם לתובע את הוצאות המשפט שהוציא התובע ובנוסף שכר טרחת עו"ד בסך של 63,750 ₪.

כל הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעים. למען הסר ספק, התובע רשאי כמובן לגבות מכל אחד מהנתבעים (רבין, הרוש, עו"ד שלמה והטאבו), את הסכומים שנפסקו לחובת כל אחד מהם כנזכר לעיל, אולם לא יהיה רשאי לגבות מכולם יחד סכום העולה על הסכום שנפסק לטובתו כנגד רבין.

הודעת צד ג' של עו"ד שלמה כנגד המבטחת, מגדל חברה לביטוח בע"מ, נדחית. עו"ד שלמה ישלם למבטחת הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 50,000 ₪.

בהודעת צד ג' של הטאבו נגד רבין, הרוש ועו"ד שלמה, ישפו הנ"ל ביחד ולחוד את הטאבו בגין כל סכום שהטאבו ישלם בפועל לתובע לפי פסק הדין שניתן כנגד הטאבו ולטובת התובע וזאת תוך 30 יום מהמועד שבו הטאבו שילם לתובע סכום כלשהו. כמו כן, רבין, הרוש ועו"ד שלמה ישלמו לטאבו ביחד ולחוד את הוצאות המשפט בהודעת צד ג' ובנוסף שכר טרחת עו"ד בגין ההודעה בסך של 50,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין.